ירושלים של אפריל 2026 היא עיר שנושמת דרך פצעיה. יום שישי הטוב השנה לא דמה לשום דבר שחווינו בעשורים האחרונים. זהו היום השני בלבד לאחר תקופה ארוכה ומתוחה של ארבעים יום, שבהם הטקסים הדתיים בעיר העתיקה התקיימו תחת צמצום כמעט מוחלט בשל המלחמה. בעוד שאלפים נהרו לתפילות יום השישי במסגד אל-אקצא, הרובע הנוצרי נותר דומם באופן צורם. הסימטאות דלילות, והסוחרים, שרגילים למצוא את פרנסתם בצליינות החגים, עומדים בפתחי החנויות ומשוועים לקונה מזדמן שיפר את השקט.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
שומרי הסף של המסורת: מי הם הקוואסים?
בלב הטקס הירושלמי ניצבת דמות שהיא שריד חי לתקופה שחלפה: הקוואס. מנהג זה, שנשמר בקנאות מאז התקופה העות'מאנית, הוא אחד מסמלי הסטטוס-קוו המובהקים של העיר. מקור השם בערבית הוא "קשת" (לוחם הנושא קשת), ובעבר הם שימשו כשומרי הראש החמושים של הקונסולים הזרים וראשי העדות הדתיות.
היום, תפקידם הוא טקסי וסמלי, אך נוכחותם דרמטית מאי פעם. הקוואס לבוש במדים מפוארים הכוללים תרבוש (פז) אדום, חליפה מחויטת או וסט רקוום בחוטי זהב, ולעיתים אף חרב טקסית החגורה למותניו. אך סימן ההיכר החשוב ביותר הוא המטה – מוט עץ ארוך בעל גולת כסף או נחושת בראשו. בזמן הצעידה בסימטאות, הקוואס מטיח את המטה באבני המרצפת בקצב אחיד. בעבר, הצליל נועד לפנות דרך בתוך ההמון ולהודיע על בואו של איש דת בכיר. השנה, כשהסימטאות היו כמעט ריקות, ההד של נקישות המטה על האבנים היה עוצמתי במיוחד, כמעט כמו דופק הלב של העיר העתיקה.
תהלוכת הייסורים: פסיעות של אבל
המסע החל בבית האסורים שבויה דולורוזה. השנה, התהלוכה המסורתית נראתה כמיקרוקוסמוס של המצב: קבוצה מצומצמת, כמעט אינטימית, שצועדת בין חומות האבן. בראש התהלוכה צועד הפטריארך, דמותו מרשימה ומכובדת, כשהוא נושא על כתפו את צלב העץ הגדול – סמל פיזי כבד למשא האמונה בזמנים קשים.
לאורך כל הצעידה, עוטפים את התהלוכה מזמורי תשובה עתיקים. אלו שירים אטיים ומורכבים ששרים הנזירים המלווים את הפטריארך; קולותיהם המשתלבים זה בזה יוצרים קיר של סאונד המבטא אבל ותחנונים, צלילים שמהדהדים בסימטאות הצרות וממלאים את החלל הריק שהותירו התיירים שנעדרים השנה מהעיר.
על הגגות: לבן על רקע השמיים
מההמולה השקטה של כנסיית הקבר, עלינו אל הגג – אל מתחם דיר אל-סולטאן. שם, ב"כפר האפריקאי" שבלב ירושלים, האווירה משתנה לחלוטין. הנזירים האתיופים, עטופים ב"שמה" הלבנה והבוהקת, נראים כדמויות מתוך תנ"ך חי על רקע כיפות האבן העתיקות.
הטקס על הגג תחת כיפת השמיים משדר ראשוניות אחרת. קצב התיפוף על ה"קֶבֶּרוֹ" (התוף האתיופי) והשירה החרישית בשפת הגז (Ge'ez) יוצרים חיבור ישיר למסורת בת אלפי שנים. הניגוד בין לובן הבגדים לבין אבני הגיר הירושלמיות בשעת צהריים מייצר דרמה ויזואלית עוצרת נשימה.
המפגש הקופטי: הנחש והמטה
במתחם הכנסייה הקופטית הסמוך, פגשתי את דניאל, פרח נזיר צעיר שהגיע מקהיר לפני כשנה, ואת איציק, קוואס צעיר שתפקידו להוביל את המשלחות הרשמיות. בידו של איציק ניצב מטה העץ המפואר של העדה הקופטית, שבראשו קבוע סמל יוצא דופן: שני נחשים הפונים זה אל זה ומעליהם צלב.
"זהו סמל נחש הנחושת," הסביר דניאל כשהוא מצביע על ראש המטה המגולף. "זהו רמז ישיר למשה רבנו בסיני. כמו שהנחש שהורם במדבר העניק חיים למי שהביט בו, כך הצלב נתפס כמעניק חיים. זהו המעבר שלנו מהברית הישנה לחדשה, וזהו המטה שמסמל את סמכותו וברכתו של הארכיבישוף."
עבור דניאל, השהות בירושלים בזמן הזה היא שליחות של שלום. למרות המצב המורכב, הוא מדבר על הקדושה של העיר ועל תחושת הבית שהיא מעניקה לו. איציק, הקוואס הצעיר, נראה כמבין את כובד האחריות; הוא בדרך להיות נזיר, ותפקיד הקוואס הוא חלק מהכשרתו הרוחנית. כשהוא מטיח את המטה בקרקע, הצליל המתכתי והחד מפלח את האוויר בסימטה, מודיע לכולם שהקדושה בדרך, שגם השנה – למרות המלחמה ולמרות השקט – המסורת הירושלמית חזקה מכל הפרעה.
יום שישי הטוב של 2026 ייזכר כרגע של התכנסות פנימה. ירושלים, שחשפה השנה פנים של בדידות ותפילה, ממתינה לימים שבהם המטות של הקוואסים יקישו שוב כדי לפנות דרך לאלפי מאמינים, ולא רק להדים של עצמם בתוך השתיקה.
