ירושלים, עיר שחוברה לה יחדיו, רגילה למתח שבין קודש לחול, בין היסטוריה עמוקה ליומיום תוסס. אך השבוע, המתח הזה קיבל תפנית דרמטית, כואבת ומעוררת השראה כאחד. זהו סיפור על יצירה שנקטעה, על בובות ענק שממתינות בדממה, ועל רוח אנושית שמסרבת להישבר, גם כשרעמי התותחים מחליפים את צלילי החליל.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
פרק א': האוהל הקסום – מרוץ נגד הזמן
רק לפני שבוע, המציאות נראתה אחרת לגמרי. פסעתי לתוך אוהל העבודה העצום שהוקם עבור הכנות ובניית בובות הענק לעדלאידע של ירושלים. האוויר היה ספוג בריח של צבע, פוליאוריתן מוקצף ועץ גרוס. המולה ברוכה של עשייה מילאה את החלל. עשרות אמנים, סטודנטים ומתנדבים עמלו במרץ רב, חדורי מטרה להספיק להגיע מוכנים ליום רביעי – היום – שבו הייתה אמורה השיירה המרהיבה לצעוד במרכז הבירה.
התחושה הייתה של כניסה לארץ הפלאות בהתגלמותה. בכל פינה קם לתחייה סיפור אגדה אחר.
האוויר רטט מעשייה. עשרות אמנים עמלו במרץ רב כדי להספיק להגיע מוכנים ליום רביעי הגדול. אך למרבה הצער, רוחות המלחמה שנשבו אז הפכו לסערה של ממש. יומיים בלבד לאחר הביקור שלי, המדינה נכנסה למלחמה, והתהלוכה שתוכננה להיות "אוצר האגדות" נדחתה למועד לא ידוע.
שוחחתי הבוקר עם מיכל בן ענת, המנהלת האמנותית של העדלאידע, שקולה שיקף את המורכבות של היצירה בארץ. "למרות הדחייה אנחנו מאוד גאים באמנים שלנו," אמרה לי מיכל בנחישות שקטה. "האמנים עבדו קשה מאוד. התחושה שלי הבוקר היא שאנחנו נמצאים בזמנים שבהם מי שגמיש – שורד. אנחנו חייבים לגלות גמישות במדינה כל כך הפכפכה שדורשת מאיתנו המון סבלנות כדי להחזיק יצירה בארץ. אני חושבת ששום מלחמה לא תצליח לקחת את זה מאיתנו. היצירה, האמונות והחלומות הם המנצחים הגדולים". נזכרתי איך במהלך ההכנות עוד התבדחתי עם מיכל שאם יבטלו את המיצג, מקסימום נציג אותו על נושאת מטוסים – בדיחה שלמרבה האירוניה הפכה למציאות שבה החלומות צריכים מקלט. "אנחנו סומכים על העירייה שנצליח לקיים את האירוע הזה באיזושהי קונסטלציה," סיכמה.
אדם יכין: מהג'ונגלים של פפואה לשדרות רופין
אדם יכין לצד הבובה שיצר - עיבוד AI מתוך תמונה - מיכל שוקרון
אבל בואו נחזור לרגע לקסם שפגשתי אך לפני כמה ימים . במרכז האוהל ניצבה דמות שקשה היה להסיר ממנה את העיניים: ענק המתנשא לגובה של כמעט עשרה מטרים, עשוי כולו – עד הסיב האחרון – מחומרים צמחיים. זהו המיצג של ידידי, הבובנאי והליצן אדם יכין. עבור אדם, יליד ירושלים, הבובה הזו היא לא רק מיצג, היא פיסת חיים.
אדם שיתף אותי במסעו יוצא הדופן לפפואה ניו גיני, שם חי עם אשתו במשך תשעה חודשים בלב שבט נידח. "הייתי כמו אח שלהם," הוא מספר לי בעיניים בורקות. הוא, הצמחוני המושבע, מצא את עצמו בלב תרבות של ציידים, שורד על פירות מהעצים וכל דבר צמחי שמצא. הסיפור שלו הוא על צמצום ופשטות, על עולם ללא שעונים וללא המרוץ הקפיטליסטי. "עבור רבים שם, התנ"ך הוא הספר היחיד שהם ראו, והם מרגישים חיבור רוחני עמוק לארץ הקודש," הוא מסביר את האירוניה של דגלי ישראל המתנוססים בלב הג'ונגל.
כשהתבוננתי בבובה הצמחית שלו, ראיתי את הפילוסופיה שלו מתגשמת: "כשאנו חובשים מסכה, יותר משהיא מכסה היא מגלה. בחסות המסכה אנחנו יותר אנחנו". אדם בנה דמות של "רוח-מכשף-שופט" לצד ילד בן השבט, הכל מחומרים טבעיים, מתוך רצון להביא את העומק של האגדות השבטיות לירושלים.
מלאכת הבובנאות: בין רוסיה לירושלים
לא הרחק משם, פגשתי את גילי קוזין אולמר, בוגרת האקדמיה בסנט פטרסבורג, שעובדת יחד עם יאנה מלישב על מריונטת ענק של גוליבר בגובה 7 מטרים. "הדס עפרת המציא את המונח בובנאי," היא מסבירה לי כשאנחנו עומדים ליד הקונסטרוקציות המורכבות. גילי מייצגת מסורת אירופאית עתיקה שהיא מנסה להשריש כאן, בישראל הצעירה. "אנחנו בונות בובות עם מנגנונים מורכבים, ממיניאטורות ועד ענקים. בארץ יש אולי שתי ידיים של בובנאים שעושים מנגנונים כאלה".
קוזין עמדה באחת הפינות עם שבע נשים לבושות בבגדים נקודתיים, נראות כמעין מקהלה יוונית מודרנית, כשהן עומלות סביב ראשו הענק של גוליבר המחובר למערכת חוטים ומנופים. זוהי מלאכת מחשבת של פיסול והנדסה. במקום אחר, ראיתי אמנית צעירה מפסלת בתוך גוש לבן של חומר מוקצף, מעצבת תווי פנים של ענק שנדמה כי הוא עומד להתעורר לחיים בכל רגע. האור האדום שנפל על הפסל העניק לו מראה חי, כמעט אנושי.ראיתי גם את המפגש בין הטכנולוגיה לאמנות במיצג המבוסס על פינוקיו, שם אמן בחולצה ירוקה כיוון מנגנון של צינורות PVC המחוברים לזרוע עץ רובוטית. זוהי דמות גיאומטרית, צבעונית, שמשלבת את קסם העץ עם הדיוק של המכונה.
מוסררה: הפנתרים השחורים חוזרים לרחוב
אחד המיצגים המרגשים ביותר השנה הגיע מבית ספר "מוסררה" לאמנות וחברה, בהנחיית ירדן קולסי. זהו פרויקט של פיסול קינטי בשם "החתולות השחורות", המהווה מחווה לפנתרים השחורים ולסיפורי הילדות של השכונה. "הכל התחיל כשפגשנו את קוקו דרעי," מספר ירדן. "הוא סיפר לנו איך הם היו בונים צעצועים משום דבר בילדותם במוסררה".
המיצג נבנה סביב סוסיתא ישנה שפורקה והורכבה מחדש מחומרים שנמצאו ברחוב ובבית הספר. "זה פרויקט DIY," מסביר ירדן קולסי, אמן בין-תחומי ירושלמי העוסק בפיסול והצבה של מנגנונים מכניים במצבי קצה "אנחנו בונים מקום לייצור צעצועים של פעם שנחלק לילדים". אחד הפרטים המרגשים במיצג הוא כנפיים הנעות מעל הסוסיתא, מחווה לילדי השכונה בשנות ה-60 שהיו תופסים חסידות בשטח המפורז, קושרים להן חוט ונותנים להן לעוף. זהו מיצג שמחבר בין המאבק החברתי ההיסטורי לבין הפנטזיה של הילדות.
אוצר האגדות שממתין לשש אחרי המלחמה
סקירה קצרה של שאר המיצגים מגלה עושר תרבותי יוצא דופן: מדוזה: אישה מיתולוגית בעלת שיער נחשים המשפריצים מים. החלילן מהמלין: של מוזיאון המדע, שמניע המוני עכברים בנגינה. המוזיקאים מברמן: פירמידת חיות שהופכת לכלי נגינה מטייל, פרי יצירתם של עולים חדשים מרוסיה. ירושלים של מעלה: עיר מרחפת על ענן שנוצרה ב"המפעל", מחברת בין שמיים וארץ. הלוויתן של יונה: של ביה"ס לתיאטרון חזותי, המשייט לאורך השדרות.
היצירה האמנותית בישראל היא תמיד הימור – מרוץ נגד אי-הוודאות. אך כפי שראיתי באוהל הזה, האמנים הירושלמים לא רק בונים בובות, הם בונים חוסן.המסכות שבנו אדם יכין, גילי קוזין וחבריהם לא נועדו להסתיר את המציאות, אלא לגלות בתוכנו את היכולת לחלום גם כשקשה.
אוהל העדלאידע בירושלים עומד כעת דומם. הבובות הענקיות, מחכות. הן לא צועדות ברחובות, אך הן נושאות בתוכן מסר שהרוח האנושית, השואפת ליצור, לחלום ולשמוח, היא חזקה מכל הרס. המלחמה יכולה לעכב את המיצג, אך היא לעולם לא תוכל לבטל את החלום שיצר אותו. וכפי שאמרה מיכל, בסופו של דבר, היצירה והחלומות הם המנצחים הגדולים. אנחנו נחכה להם, בשש אחרי המלחמה, או בכל קונסטלציה אחרת, כי ירושלים – של מעלה ושל מטה – זקוקה לאגדות שלה.
