המכחול כגשר מעל התהום: האמן וקצין התותחנים אלקנה לוי חווה טראומה וחרדות קשות בקרב ואף שכל את חבריו, עד שביצע מהלך מציל נפש והפך את שדה הקרב לסטודיו שלו. כעת, בתערוכה "אלה כרגע חיי", הוא משקף את הדילמות והשחיקה הקיומית של דור מילואימניקים שלם. עבור לוי, הציור אינו רק כלי לשמירה על השפיות, אלא ביטוי פיוטי לדילמה הקורעת בין החובה להגנת הכלל לבין השמירה על התיבה המשפחתית בתוך המבול.
איתן אלחדז ברק
אילו עקבות מותירה המציאות המלחמתית על השדה האמנותי המקומי, כאשר קווי ההפרדה בין העורף לחזית קורסים אל תוך עצמם? בלב ירושלים, בין כותלי גלריית "בית אבי חי", מבקשת התערוכה "אלה כרגע חיי" (MY LIFE AT THE MOMENT) להציע תשובה מורכבת לשאלה זו. התערוכה תוחמת בתוכה חתך מדמם של שנתיים – מוקד עשייה של חמישה אומנים ואומניות ירושלמים בולטים, שיצרו בתוך קלחת של מלחמה רבת־זירות: החל מהטבח ומתקפת הפתע ביום שמחת תורה תשפ"ד, ועד הפסקת האש בערב שמחת תורה תשפ"ו.
אלו היו שנתיים ישראליות דחוסות, שההתרחשויות בהן יכלו לפרנס פרקים שלמים בהיסטוריה של כל אומה אחרת. המעשה האמנותי פגש את הטראומה הלאומית והפרטית בצורות שונות: לעיתים בישירות בוטה, לעיתים בעקיפין; לעיתים באופן מפורש, ולעיתים דרך הפשטה כאובה. העבודות, שנוצרו במנעד רחב של מדיומים – ציור, רישום, צילום והדפס – משמשות חלון אל "המעבדה האמנותית" של התקופה. הן מציגות תגובות כמעט ראשוניות שחוקרות וממששות את הפצע, ומשמשות עדות חיה לרוחות העזות ולרגשות שחדרו מבעד לקירות הסטודיו, שאמור היה להיות מוגן, וטלטלו אותו מהיסוד. בכך, הן מעוררות את תחושת ה"אלביתי" (Das Unheimliche) הפרוידיאני – הרגע שבו המוכר והבטוח הופך לפתע לזר, פגיע ומאיים.
לא לחכות: האמנות כעדות של חמלה
שם התערוכה נשאב מתוך שורה של המשורר הירושלמי ישראל אלירז (בספרו "האם צפיה התבררות"). אלירז לימד אותנו להשתמש באמנות כעדשה אופטית המאפשרת להביט אל תוך המציאות – לא כדי לפתור אותה, אלא כדי לבודד את הרגע על שלל הסתירות, הכאבים והרגשות שהוא נושא עמו. זהו בדיוק המבט שהתערוכה מבקשת להציע, בנקודת הזמן הנוכחית, לאחר שנתיים של מלחמה שצלליה טרם התפזרו לחלוטין. כפי שמצוטט בתערוכה: "כל החשבון עוד לא נגמר", אבל בה בעת – "אלה כרגע חיינו".
נקודת מבט זו קיבלה משנה תוקף בשיח הגלריה שקיים האוצר וחוקר האמנות ד"ר דוד שפרבר, תחת הכותרת "לא לחכות: אמנות כעדות וכביטוי של חמלה בזמן מלחמה". דבריו של שפרבר מאירים את התערוכה באור אקזיסטנציאליסטי עמוק: האמנים לא המתינו לשוך הקרבות או לפרספקטיבה היסטורית מצננת כדי ליצור. יצירתם, בעיצומו של הכאוס, היא אקט של עדות חיה, וחשוב מכך – היא ביטוי של חמלה אנושית בתוך מציאות בלתי חומלת. האמנות אינה מותרות לעת שלום; היא כלי הישרדותי קיומי חיוני דווקא כשהקרקע רועדת.
הסובייקט המפוצל: בין צו הגיוס לצו הלב
אחת העדויות החזקות ביותר בתערוכה למושג ה"לא לחכות" שניסח שפרבר, ניכרת ביצירתו של אלקנה לוי – אמן וקצין תותחנים במילואים. לוי מגלם בגופו וביצירתו את חוויית "הסובייקט המפוצל" הלאקאניאני, הנקרע ונבנה מחדש בין זהויות סותרות. "כשאני בבית אני צייר־מילואימניק, ובמילואים אני מילואימניק־צייר", הוא מעיד על הדיסוננס שבו הוא חי במשך כ־300 ימי מילואים. החיבור של לוי אל האמנות נושא עמו מטען תרבותי ורוחני עמוק, שהחל עם לימודיו במדרשה בבית ברל ו'בפרדס' בגבעת וושינגטון, מיד לאחר פרק החיים של ישיבת ההסדר.
הפיצול הזה מציב בחזית את הדילמה הידועה והאכזרית ביותר של הקיום הישראלי: המתח המוחלט בין המחויבות הטוטאלית לכלל (המדינה, הפלוגה, המולדת) לבין האחריות המקודשת לפרט (המשפחה, הבית, הילדים). קונפליקט טרגי זה מהדהד בעוצמה את הדילמה המפורסמת שניסח ז'אן-פול סארטר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, על אותו סטודנט צרפתי שנקרע בין הצו המוסרי להצטרף לשורות המחתרת וללחום למען עמו (הכלל), לבין החובה האנושית להישאר לצד אמו החולה (הפרט). סארטר טען כי במצבים מעין אלו, שום תיאוריה מוסרית קבועה אינה יכולה לספק פתרון מראש. האדם נידון לבחור, ובבחירתו הוא ממציא את המוסר של עצמו ונושא על גבו את משקל העולם.
במרכז חלל התצוגה ניצב ציור השמן החשוף של לוי, "תיבת נח", המשמש כביטוי חזותי ישיר לדילמה הסארטריאנית הזו. בציור, לוי מתעד את עצמו לאחר שובו מסבב לחימה שלישי בלבנון. לבוש חולצת מילואים ירוקה, מבטו מהורהר ועמוס בתשישות של דור שלם. הוא מעין 'נוכח נפקד' המדים מבהירים כי במציאות המקומית, לא ניתן באמת לפשוט את הכלל כשנכנסים אל הפרט; הלוחם מביא עמו את שדה הקרב אל תוך הבית.
על ברכיו מונחת בתו התינוקת הרכה שהצטרפה למשפחתו במהלך הלחימה, בעודה משחקת בצעצוע פלסטיק צבעוני הבולט בזרותו מול פלטת הצבעים המלנכולית של שאר הציור. בידו השנייה, השמוטה באפיסת כוחות, הוא אוחז במכחול דק – תחליף שברירי לכלי המשחית. המבנה העצי שעליו הוא יושב מדמה תיבת מפלט – ניסיון נואש לגונן על התמימות מפני ה"מבול" המשתולל בחוץ. הבחירה של החייל להתגייס לטובת הכלל היא בו-זמנית גזירת דין על המשפחה להישאר מאחור, והיא פוגשת בראש ובראשונה את בת זוגו, הנושאת בנטל העורף לבדה בזמן שהוא בחזית. הציור כולו זועק את שאלת החרדה (Angst) הקירקגוריאנית: כיצד יכול האב להיות חוף מבטחים, כשהוא עצמו נושא את משא ההרס?
רזידנסי בשדה הקרב: פסיכולוגיה של משמעות וחוסן
התשובה של לוי לכאוס היא בדיוק זו שעליה דיבר ד"ר שפרבר – הוא סירב לחכות, וסירב להיכנע למה שסארטר כינה "הונאה עצמית" (Bad Faith), המפרידה באופן מלאכותי בין האדם לתפקידו. לאחר שחווה חוויות נוקשות והתקפי חרדה עמוקים בסבב הלחימה הראשון, לוי החליט לבצע שינוי תודעתי (מיינדסט) רדיקלי: להגדיר מחדש את שירות המילואים השוחק כ"רזידנסי" – שהות אמן.
מהלך חתרני זה מתכתב באופן מרתק עם תיאוריות פסיכולוגיות מובילות העוסקות בטראומה ובחוסן:
המרחק הפסיכולוגי: על ידי הפיכת שדה הקרב למרחב יצירה, לוי משנה את פוזיציית הנפש שלו מ"קורבן זמין של הסיטואציה" ל"צופה, חוקר ומתעד". העין האמנותית מייצרת פילטר קוגניטיבי מתווך המונע מהאימה לצרוב את הנפש באופן ישיר. לוי לוקח את אנרגיות חרדת המוות הגולמיות ומתעל אותן (סובלימציה) אל תוך הנייר והקנבס, ובכך ממיס את ההרס אל תוך אקט יצרני ותרבותי בשל.
טראומה משגשגת במקום שבו יש חוסר אונים מוחלט. הבחירה המודעת לצייר בחזית – ואף להעביר סדנאות יצירה לחבריו לפלוגה שנהנים להביט במעשה הבריאה – מחזירה ללוחמים את השליטה ואת צלם האנוש בתוך עולם חסר שליטה ובכך היא מחליפה חוסר אונים 'בסוכנות' (Agency):.
מעבר לכך, לוי אינו תופס עוד את המלחמה כאירוע אקראי חסר פשר המאיים להחריב את עולמו הפנימי (מה שפרופ' קריסטל פארק מכנה שבר במשמעות הגלובלית), אלא מארגן מחדש את תפיסת עולמו: המילואים הופכים לחומר גלם רוחני, והמכחול הופך לכלי הישרדותי המגן עליו נפשית מפני השחיקה (מהדהד במשהו את תפיסת המשמעות מתוך הבחירה של פרנקל).
גישה זו הולידה את סדרת יומני השדה שלו – שלושה ציורי שחור־לבן קטנים, המבוססים על מחברת הסקיצות שליוותה אותו כמפקד תותח, המקיימים דיאלוג ישיר עם תולדות האמנות:
לצד תיבת המקלט של לוי, התערוכה נפרשת כרשת צפופה של עדויות וגילויים של חוסן נפשי וחמלה.
מידד אליהו מציג את "יומני ערובה" – טקס יומי של רישומי דיו המנציחים את פני החטופים במטרה להשיב להם את צלם האנוש, לצד סדרת רישומים מנחל עוז המשמשים לו כמקלט ואקט של חמלה מול סכנת קריסה חברתית. רעיה ברוקנטל מציגה תחריטים רב-שכבתיים בהשראת חזון יחזקאל שלאחר החורבן; פעולות החריטה והצריבה על המתכת משמשות לה כסובלימציה פרוידיאנית וכיחסי גומלין פיזיים עם כאב וחיפוש אחר הגנה.
נגה גרינברג מתכנסת אל המרחב הביתי הפגיע, ובסדרה האנלוגית "עשרים וארבעה חלונות" היא מצלמת את חלון ביתה ברגעי חרדה, כשאחיזת המצלמה הופכת לאקט אקזיסטנציאליסטי של היאחזות בזמן ובחיים. את תמונת המעבדה האנושית משלים אלון קדם, המשתמש בבדי יוטה גסים כדי לבחון את שאלת האחר והעקירה הכפויה – דרך אוטובוס ריק ב"עוד מעט נגיע" או פירוק הדימוי המתווך ב"רואה אותך רואה אותי". יחד, האמנים מוכיחים כי בידוד הרגע על סתירותיו הוא הדרך היחידה להציל את צלם האנוש בסערה.
המעבר שעושה לוי מרישומי פחם מהירים בחזית אל ציור שמן מבוקר וכבד כמו "תיבת נח" בסטודיו, אינו רק אקט טכני, אלא ניכוס מחדש של הסוכנות והשליטה. דרך "אלה כרגע חיי", ובעזרת המבט המעמיק של חוקרי האמנות והאוצרים, מתחדדת ההבנה כי האמנות הישראלית בזמן המלחמה אינה רק מראה המשקפת את המציאות, אלא היא מרחב פעיל של התנגדות, חמלה וריפוי. אמנים כמו אלקנה לוי אינם מחכים שהמבול יחלוף; הם בונים, בעודם בתוך הסערה, את תיבת הנוח הפרטית והקולקטיבית, ומדגימים כיצד יצירת משמעות בלב המלחמה היא-היא הכלי האולטימטיבי לשמירה על צלם האנוש, כדי להבטיח שביום שאחרי – היד האוחזת במכחול לא תרעד.
