ירושלים היא עיר שאין בה כמעט דבר שהוא חד ממדי. היסטוריה וחדשנות, קהילות וזהויות שונות, מסורת ויצירה עכשווית נפגשות בה מדי יום, והמפגש הזה מחלחל גם אל הדור הצעיר שגדל בה. בתיכון לאמנויות בירושלים הוא מקבל במה, מכחול, מצלמה, כלי נגינה ותנועה, ובעיקר מרחב שבו בני ובנות נוער יכולים לגלות מי הם ולתת ביטוי לעולם שסביבם.
תומר בליטי דגן, מנהל התיכון לאמנויות בירושלים, פוגש את הדור הזה מדי יום מקרוב. בראיון מיוחד הוא מדבר על הנוער הירושלמי של היום, על החיים והיצירה בעיר מורכבת ומגוונת, על ההשפעה של השנים האחרונות על התלמידים, על אמנות ככלי שמחבר בין אנשים, על האתגר להשאיר את הדור היצירתי בירושלים וגם על השינויים שמביאות איתן הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית.
מה השתנה בתלמידים שמגיעים אליכם בשנים האחרונות, ומה מעסיק היום בני נוער יוצרים בירושלים?
קודם כל, אנחנו חווים את התלמידים שלנו כנערות ונערים נפלאים, באמת. הם רגישים לזולת, למשל הם אומרים למורה תודה בסוף שיעור(!); הם יודעים ליזום ולנהל שיח קשוב; לעמוד על שלהם ולקבל את עמדת הצוות, ועוד. אנחנו גם מרגישים את אותות הקורונה, הסגרים, וכמובן הלחימה המתמשכת. זה מורגש בעלייה בתופעות של חרדות, דיכאונות ופגיעות עצמיות. בהכללה, בני הנוער עסוקים ביצירה שלהם גם בעולם הפנימי שלהם, בלבדוק מי הם, ולמי הם גדלים להיות, שהרי גיל הנעורים וסופם הוא גיל של השתנות מהירה, התמקמות וחיפוש זהות. כמובן גם במציאות החיצונית – זה נכח מאד אחרי 7 באוקטובר; גם בעולם שמקיף אותם – על מורכביותיו – במשפחה, פרידות ואובדן, קונפליקטים, ביקורת (לגיטימית!!) על עולם המבוגרים, ועוד. מחוץ ליצירה הם גם עסוקים – מי יותר ומי פחות – באתגרי השעה, בהיבטים של יוקר המחיה ואיך זה משפיע עליהם, ועוד.
האם ירושלים של היום נותנת לצעירים שרוצים לעסוק באמנות יותר אפשרויות מבעבר?
אני חושב שבהחלט כן, העירייה מפתחת מענים חדשים ושונים, פותחת מרכזי תרבות פיזיים לנוער, תערוכות, ועוד. כמו כן אני יודע שהעירייה עסוקה ביצירת מענים נוספים, ואנחנו משתדלים גם ליזום ולנוע לכיוון הזה – לתת עוד במות לנוער יוצר, לאפשר להם להציג בפני חבריהם, וגם לתת לעיר.
עד כמה המפגש בין האוכלוסיות והזהויות השונות בירושלים משפיע על היצירה של התלמידים?
המציאות של החיים מחלחלת לתחומי העשייה שלנו, זה נכון גם לגבי אמנים, וגם לגבי אמנים צעירים. יחד עם זאת, יש כאלה שעסוקים יותר במציאות החיצונית, ויש כאלה שעסוקים בנושאים אחרים, בין אם במודע ובין אם לא במודע – יוצרים אלטרנטיבה למציאות. בתוך כך נוכח גם המפגש עם אוכלוסיות וזהויות שונות, שלפעמים הוא טראומטי, לפעמים הוא נעים, ותמיד הוא יכול להיות פורה, ואנחנו בצוות משתדלים להגדיל אותו יותר גם במסגרת הבית ספרית.
האם אפשר לראות באמנות כלי שמחבר בין חלקים שונים בחברה הירושלמית?
האמנות בהחלט יכולה להיות כלי שמחבר בין חלקים שונים, מכיוון שבמיטבה היא אוניברסלית, והיא מביטה באדם כאדם, ודרכה בני אדם שואלים את עצמם שאלות שהן דומות, כמו: מי אני, מאין באתי, מה קיבלתי מהמשפחה שלי ומה אני מביא מעצמי, מה אני רואה בסביבה הקרובה שלי, ועוד. בימינו יש גם זמינות מוחלטת לתרבות העולם, וההשפעות יכולות להיות חזקות, כך שבני נוער מקבוצות שונות יכולים להיחשף לתרבות פופולרית דומה, או לאותן סוגיות אקטואליות. כמובן כל אחד ואחת ייקחו את החומרים הללו למקומות שונים, אבל יש נושאים משותפים בבסיס. בכל מקרה, אנחנו משתדלים לראות באמנות כלי מחבר, גם אם הגישה היא לא מפורשת, אלא זה מונח כמובן מאליו בבסיס העשייה.
מה היתרון של תלמיד שלומד אמנות דווקא בירושלים ולא בעיר אחרת?
אני חושב שיש יתרונות לחיים בחברה מגוונת, ואף מאתגרת – זה מעורר בחריפות שאלות שונות, ומפרה ליצירה. גם המפגש עם השונה, וגם הקונפליקט. ועוד, יש יתרון לחיות בעיר עם עומק היסטורי ותרבותי – זה נותן מוטיבציה והשראה להעמיק את השפה האמנותית, להתייחס לרבדים שונים, להתמקם מול תהליכים ארוכים, אבל גם לשמור על שפה אישית ולא יומרנית ומנותקת.
האם אתם רואים בוגרים שבוחרים להישאר בירושלים ולהמשיך כאן ללימודים, ליצירה ולעשייה?
כן, אנחנו רואים, אבל אם להודות על האמת, ממש לא מספיק. אחת המשימות שלנו היא לסייע למעמד היצירתי לבחור להישאר בעיר ולחיות כאן את חייו. זה מאד מעסיק אותי, ואנחנו משתדלים לתרום לכך באופנים מעשיים: למשל בבנייה ובהקצאה של חללי סטודיו לצעירים, ביוזמה של הפקות לצעירים, ועוד.
מה התפקיד של מערכת החינוך העירונית ביצירת דור חדש של אמנים ויוצרים?
לדעתי, לאפשר לכמה שיותר ילדים ובני נוער לעסוק באמנות, זה דבר נפלא. בכולנו יש צד יצירתי ואמנותי, גם אם לא כולנו גדלים ובוחרים לעסוק באמנות. האמנות נותנת מענה לנפש האדם באשר הוא. בגילאים הבוגרים יותר, יעזור מאד שהמערכת תאפשר חללי יצירה, במות, התכנסויות ומפגשים. בגילאים הבוגרים – מערכת החינוך יכולה אולי לסייע בעירוב שימושים בחללים שלה, לטובת אמניות ואמנים מבוגרים, בשעות אחה”צ והערב, ועוד.
בעולם של טיקטוק, אינסטגרם ובינה מלאכותית, איך השתנה האופן שבו בני נוער תופסים אמנות ויצירה?
יתכן, כמו שקורה תמיד, שיש מי שמתבלבל בין הנדוש והרדוד לבין האישי והמעמיק. אבל, בעזרת מורות ומורים טובים – ההבחנות מתחדדות מהר מאד. יתכן גם שניתן להתבלבל ולחשוב שניתן להגיע להישגים מעולים במהירות, אבל גם במקרה הזה, המפגש המעשי עם העשייה האמנותית ממחיש בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שיצירה איכותית מחייבת העמקה, סבלנות, התמסרות, נחישות וסקרנות.
האם הבינה המלאכותית מאיימת על מקצועות האמנות, או דווקא פותחת בפני התלמידים עולם חדש?
ראשית, אני חושב, הרשתות החברתיות, ומהפכת הבינה המלאכותית, מציבות אתגרים משמעותיים בפני כל יוצר, וגם בפני בני נוער יוצרים. מכיוון שיש הצפה שעשויה לערער; מכיוון שיש חשיפה ל”מטאורים” ו”מצליחנים”, וזה מערער; ומכיוון שהבינה המלאכותית מערערת את ההבחנה על הערך המוסף של האדם היוצר; את הערך של ההתמחות, של המקוריות ועוד. אם כי, יש לזכור שאלו שאלות שעלו כבר בתקופות קודמות, אולי לא באותה עוצמה, למשל עם המצאת המצלמה, הצבע המוכן, ועוד. אנחנו בתיכון מכוונים פנימה, אל הנפש, אל דיאלוג בין היוצר, היצירה והעולם. ובמובן הזה, גם הרשתות, וגם הבינה, יכולים להפוך לכלים לגיטימיים שמחזקים את היוצרת והיוצר; ואכן יש לנו שיעורים שעוסקים בכלי בינה מלאכותית. כמובן, זה משתנה בין המגמות השונות, הגילאים השונים – ובסוף – לא כל אחד ואחת לוקחים את זה.
מה הדבר שהכי מפתיע אנשים מבחוץ כשהם פוגשים את התיכון לאמנויות ואת התלמידים שלכם?
מאד רווח שאנשים מספרים לנו שהם ממש מרגישים את ה-וייב שיש, שמורגש מרגע שנכנסים לביה”ס. ליתר דיוק, מרגע שפוגשים את ציונה, השומרת האלופה שלנו, ואילך. אווירה של קבלה ושל יצירה, וחופש להיות מי שאת, מי שאתה. התלמידות והתלמידים שלנו חווים את זה מאד חזק, וגם אורחים מבחוץ.
צילומים: מיכל ביבס, יסמין סימן טוב, עידו חורב
