תחת מטר אזעקות ובמנזר מבודד בבקעה, התחולל הבלתי ייאמן: ישראלים, פלסטינים מעזה, ופעילי שלום התכנסו ל"איפטאר הגדול ביותר". סמירה מעזה ומעיין מתל אביב חלקו שכול ותקווה, בזמן שהרב נגן דרש על אהבת האל המשותפת לילדי אברהם ומוחמד ג'אמוס סיפר איך המיר את האבנים בשליחות של שלום. נחשף סיפורו המיסטי של יוזם האירוע, עו"ד ג'רי כץ: מסע שהתחיל בצ'ק מקרי מבוסטון והסתיים בברית אנושית שעוברת דרך אשראם הודי, בית יתומים באתיופיה ומסתיימת על אדמת ארצנו הכואבת
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
הדרך לדיר חג'לה לא דמתה לשום נסיעה שערכתי בעבר. ישבתי ברכב של לאה הדר, פעילת שלום נמרצת שעלתה מארה"ב בגיל תשע והפכה את חייה לצומת של חיבורים בלתי אפשריים. לפתע, קול אזעקה. יצאנו מהרכב בשולי כביש 1. נצמדנו לאדמה החמה, ודקה לאחר מכן הרעיד קול נפץ עז את המרחב. חמש מואת מטרים מאיתנו ראינו עשן סמיך מיתמר – רסיס טיל או שארית יירוט שפגעה בקרקע. זו הייתה ההקדמה הדרמתית לקראת המפגש מחמם הלב בתוך המנזר האורתודוקסי המרשים בלב ארץ המנזרים בואכה ים המלח.
היפוך תפקידים
מה שהכה בי מיד בכניסה לאולם היה המהפך הדרמטי בהרכב הקהל. במפגשי שלום מסורתיים בישראל, המשתתפים הם לרוב ישראלים-יהודים עם ייצוג פלסטיני צנוע. הפעם, המציאות התהפכה על פיה. מול עשרות בודדות של ישראלים, עמדו כ-200 פלסטינים, רובם המוחלט נשים שהגיעו מהגדה וממזרח ירושלים
"היו הרבה ישראלים שחששו לבוא בגלל המלחמה", הודה בפניי ג'רי כץ, מייסד הפרויקט. מוחמד ג'אמוס, הרוח החיה מאחורי התיאום הלוגיסטי, הנהן בהסכמה שקטה: "שנה שעברה הישראלים היו הרוב. היום הפחד מנצח את הדיאלוג, אבל מי שכאן – נמצא כאן כדי להילחם בייאוש". פלטפורמת הקמפיין "Chuffed" (מרץ 2026) הגדירה את המפגש הזה כמעשה של "התנגדות אקטיבית לייאוש", הצהרה שמרחפת מעל כל כוס קפה שנמזג בשולחן האיפטאר כשמצדדיו מביטים בנו ציורי איקונות קדושים מהעבר שאולי מנסים לרמוז לנו דבר מה
המסע המיסטי של ג'רי כץ
ג'רי כץ, עורך דין דתי מבוסטון שהגיע לכאן במיוחד, נושא איתו סיפור שנשמע כמעט כסיפור חסידי מודרני על ייעוד ושליחות. "הכל התחיל ביוני 2018", הוא מספר לי בלהט. "לאחר פגישת מחזור בקולג', מצאתי בדואר צ'ק על סך $1,000 מחבר ששוחחתי איתו דקות ספורות בלבד. הוא לא ידע להסביר למה שלח אותו. באותו יום נחתה במייל שלי הצעה לטיסה להודו ב-$450".
בתו, אריאלה, הקרויה על שם האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא), הייתה זו שפענחה את הסימנים. "אבא, ה-שם רוצה שתיקח רב מירושלים ואימאם מאמריקה ותשלח אותם להודו, למקום שבו דם מוסלמי והינדי נשפך ברחובות, כדי לעשות תיקון עולם". ג'רי הקשיב לה. שמונה שנים מאוחר יותר, פרויקט "ילדי אברהם" (Children of Abraham) פועל באוגנדה ובאתיופיה, ומעניק לו את אות ההוקרה על מסירותו לשלום אברהמי. כאן, תחת האש של מרץ 2026, הוא אומר לי בישירות וכנות: "אני מאמין במפגשים של פנים אל מול פנים" כץ הזמין לארוחה כתב של הניו יורק טיימס "הם רמזו לי שאם לא מדובר בדם אין על מה לדבר" תאומו השמרני ה'וול סטריט ג'ורנל' לא רצה לסכן את הצוות כי אין ביטוח לזה
מוחמד: מהאבן אל הגישור
מוחמד ג'אמוס, בן 35 מרמאללה , הוא המנוע של הפרויקט בשטח מאז 2017. בזמן שאנחנו חולקים צלחת של חומוס, צ'יפס ובשר שהובא מיריחו, הוא פותח את לבו ביושר מטלטל. "עד גיל 20 הייתי נער פוחז, זרקתי אבנים ועשיתי שטויות", הוא מחייך במרירות.
המהפך חלחל כשלאחיו הייתה תאונת דרכים קשה, ומי שחילצו אותו מרכבו הבוער היו דווקא מתנחלים שעברו במקום.. המחיר שמוחמד משלם כבד; הוא נעצר הן על ידי השב"כ והן על ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. "אמרתי להם: אני לא סוכן ישראלי. אני פשוט מנסה לבנות עתיד משותף של שיויון והזדמנות שווה". מוחמד הצליח במשימה שנראית דמיונית: גיוס של אלף פעילים מעזה שהצטרפו אלינו בזום. "דאגתי שהם יהיו באזורים בטוחים".
הרב יעקב נגן: "משפחת הספר"
הרב ד"ר יעקב נגן, המוביל את מיזם "בית מדרש ישראל והאנושות" ברשת "אור תורה סטון", עמד מול הקהל והצליח לעשות את הבלתי ייאמן: הוא ציטט את הקוראן בערבית רהוטה. "אנחנו גאים להיות 'עם הספר', אבל המקור של הביטוי הוא בקוראן – 'אחל אל-כתאב'", הסביר. "'אחל' בערבית זה לא רק עם, זה משפחה. משפחת הספר".
נגן, שפרסם ב-2025 את ספרו "וחי עמך", רואה בחיים המשותפים חובה דתית ולא בחירה. "אי אפשר לומר 'ביחד ננצח' ולוותר מראש על רבע מאזרחי המדינה", הוא קובע. הוא מספר על פגישה מרגשת עם אם שכולה ברהט ועונה למבקריו המאשימים אותו בנאיביות: "גם התורה שלנו וגם הדתות האחרות יכולות להיות סם חיים או סם מוות. הבחירה היא בידינו". עבורו, הנושא של "גר תושב" דורש מאיתנו להסיר את האבק מעל ההלכה הישנה ולהתאים אותה לתקומת המדינה היהודית.
קולות מהסגר: רמדאן בצל הפחד
בפינת האולם, שוחחתי עם חיתם מענתא. היא עטופה במטפחת דתית, ובעיניה עייפות של חודש ללא שינה. "קשה לנו. סגרו את אל-אקצא, המקום שבו הלב שלנו רגיל להתפלל". השנה, לראשונה מזה עשורים, לא התקייפו תפילות המוניות בהר הבית ובכותל מחשש לשלום המתפללים.
לינדה, גם היא מענתא, מתארת מצור כלכלי ונפשי. "החנויות בעיר העתיקה סגורות, המחסומים ננעלים בצהריים. אם אני רוצה לבקר משפחה בחברון או בבית ג'אלא, אני מחכה 4 שעות במחסום". לינדה מספרת שבענתא ובמזרח ירושלים אין מקלטים. "אנחנו יורדים לחדר מדרגות בקומה מינוס אחת. אין שם קליטה, אנחנו לא שומעים אזעקות, פשוט יושבים בחושך ומחכים שהרעש ייפסח עלינו".
קאטיה מבית לחם, צעירה מודרנית , מספרת שהעיר שלה בטוחה יחסית, אך המצב הכלכלי איום. "מעמד הביניים הפך לעני כי ישראל לא משלמת את הכספים לרשות. מבחינתי קורונה, מלחמת עזה, איראן – הכל אותו דבר. אנחנו רק רוצים שהעבודה והשכר יחזרו".
עזה על המסך והלב של סמירה
רגע השיא של הערב היה המפגש עם עזה דרך הפיקסלים של הזום. מעיין יינון, שאיבדה את הוריה ב-7 באוקטובר, דיברה על פיוס כצוואה אחרונה. לצידה על המסך הופיעה סמירה מעזה:
"אני מאוד שמחה לראות את ההתקהלות הזו כאן. המסר מהאל ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים הוא אותו מסר של אנושיות, שלום ואהבה. מספיק. אני מזמינה את כל מי שמאמין בשלום להיות יחד, שיהיה לנו אותו לב, אותו דופק, אותה אנושיות.
אין לנו ברירה אלא להיפגש כבני אדם. אני סובלת בעזה כמו כולם – בעיות פסיכולוגיות, רגשיות וכלכליות. אבל אנחנו מנסים למצוא את החיוך, אנחנו רוצים למצוא את השלום. לכל הנשים כאן יש ילדים, ואנחנו חולמות על עתיד עבורם באדמה הזו, ללא מלחמות. המסר שלי: אני לא רוצה לראות אף אמא סובלת ואף ילד סובל בעולם. אני מייחלת לעתיד טוב יותר לעזה ולכל העולם."
בסוף השיחה שלפה סמירה פתק שציירה והציגה למצלמה: ציור של לב אדום וגדול, ולידו מילים בערבית הקוראות לעצור את מעגל הדמים. סמירה, שאיבדה בני משפחה בהפצצות האחרונות, בחרה להניף לב ולא דגל. לצדם בשיחה היו גם אביב ליס, מנהל הלוגיסטיקה מלונדון, וסטיבן איילו מ-"Debate for Peace", שמנסה לחנך דור חדש של בני נוער לדיפלומטיה של גישור
הרב מאלקנה הרביץ תורה
דבריו של הרב צחי פנטון שפועל לגישור בין דתי הם מרתקים במיוחד, שכן הוא נואם בערבית שוטפת ומשלב תפיסות עולם קבליות-יהודיות עם מונחים מהמסורת המוסלמית. הוא משמש כאן כמעין "גשר חי" במפגש. "רק לפני חמש דקות ראינו את העשן של הטיל בחוץ. לטיל אין עיניים והוא לא עוצר לשאול: 'מי אתה?'. הוא לא מבחין בין יהודי, נוצרי, דרוזי, שיעי או סוני. הוא פשוט מכה – קר, עיוור, אדיש. הוא רק טיל.
אבל אלוהים? אלוהים מביט עמוק אל תוך הלבבות. הוא לא מתרשם מהמעטפת החיצונית או מהגדרות חברתיות, אלא במה שפועם בתוכנו. הוא יודע למי יש כוונות טהורות ולמי יש לב טוב; הוא רואה מי באמת מתפלל, מי מקדש את הצום, ומי מכבד את הוריו ואת זקני הקהילה. זה המבחן האמיתי שנדרש מאיתנו כבני אדם. את כל השאר – את הפוליטיקה והמחלוקות – הבה נניח לרגע בצד. הן לא העיקר."
משל גרמי השמיים והתפילה לשלום
"אני נאחז בתקווה שהימים הבאים יהיו טובים יותר. הילדים שלנו ראויים לרשת עולם יפה ושלם יותר, ולו רק מפני שלמדנו את השיעור הקשה מכל. הרי בסופו של יום, איש אינו אוהב מלחמות מלבד הקיצוניים. אנחנו, שנמצאים כאן יחד, בוחרים בחיים, בסובלנות ובדו-קיום – וזה הדבר החשוב ביותר.
אני נושא תפילה: 'עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו'. אללה, שנמצא בינינו, משכין שלום במרומים – מי ייתן שישכין אותו גם כאן, בינינו. תסתכלו על השלום המופלא שמתקיים שם למעלה: יש שמש ויש ירח, יש יום ויש לילה. האם ראיתם פעם מלחמה בין היום ללילה? האם ראיתם כוכב אחד שמנסה להשמיד את רעהו?. לכל גרם שמיים יש את המסלול שלו, את התפקיד שלו ואת המקום הייחודי לו ביקום.
זהו השלום של מעלה. ואני מתפלל שמי שעושה שלום במרומיו, יפרוש את סוכת שלומו גם עלינו, על כל ישראל ועל כל העמים והדתות. אינשאללה"
המתנדבים החדשים: אנטוני ויונתן
בדרך חזרה, בטרמפ עם לאה, הכרתי את אנטוני פוליאקוב ויונתן. אנטוני (28) עלה ממינסוטה בעיצומה של המלחמה, חקלאי שהתחיל תהליך גיור (הוא יהודי רק מצד אביו) "מעולם לא דמיינתי שאחיה בישראל עד שקרה ה-7 באוקטובר. זה באמת היה נקודת המפנה בחיי. כשה-7 באוקטובר קרה, זה הכה בי בצורה שלא ציפיתי לה, ופשוט הרגשתי משיכה חזקה לבוא לכאן. משיכה בלתי מוסברת.
כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה, כמה חודשים אחרי, בתחילת 2024, פשוט התאהבתי במקום הזה. הרגשתי שהמקום הזה הפך לבית שלי. אפילו בעיצומה של מלחמה, פשוט הרגשתי שזה הבית."הוא אומר. אנטוני התנדב במושב מרגליות, כשהוא קוטף יבולים תחת אש רקטות מלבנון.
יונתן, גרמני בן 22 מהיידלברג, גדל במשפחה נוצרית אוונגליסטית הדוקה המקפידה על הטקסט המקראי. גילוי של תשמישי קדושה יהודיים ישנים בביתו הוביל אותו לחקר שורשים שהסתיים בהחלטה להתגייר. כיום הוא גר בקרני שומרון וחוקר קהילות מיעוט. "אני מרגיש שייכות למקום הזה שאי אפשר להסביר במילים", הוא אומר, בעודנו חולפים על פני האורות המנצנצים של יריחו.
הערב נחתם בצלילי העוד של עבדול חכים סלים, שמשפחתו מארחת מפגשי "סולחה" ביריחו מזה עשורים. צלילי המוזיקה שלו ריחפו מעל הראשים, מטשטשים לרגע את קולות המלחמה שבחוץ. המפגש בדיר חג'לה לא עצר את הלחימה, אבל הוא הצליח להחזיר לרגע את התקווה לחיים – ההבנה הפשוטה שבתוך החושך הגדול, אנחנו עדיין משפחה אחת, שבורה ומחפשת נחמה.
