יסלחו לי משתתפי הסדרה "עוד ניפגש", אבל הזמן היחיד לצפות בהם היה בשבת האחרונה. השלמתי פערים של 4 פרקים שטרם צפיתי בהם בשבועות האחרונים. למי שלא מכיר/ה- הסדרה הדוקומנטרית נוסבת סביב חמישה אנשים חילונים, שקרוביהם חזרו בתשובה וזה ניתק ביניהם את הקשר, ועתה הם מנסים לחזור ולחדש את הקשר, בעזרת מתווכים מהעולם החרדי. האמת? רעיון פצצה. היישום? מטריף!
קודם כל, אני צופה בתכניות מהסוג הזה, כי אני מרגישה שגם אני עוברת תהליך עם המשתתפים- לא רק הם. המסע שא.נשים עוברים בדרכם לחפש משהו או מישהו הוא מרתק ומסעיר. הרי, בסוף, כולנו תרים אחרי משהו, לא? אחד מחפש אהבה, השנייה קריירה, השלישית רוצה להביא ילדים והרביעי מחפש תשובה.
בכל המסעות האלה, נדרשים המשתתפים להסיר מחסומים שיש להם, שהובילו אותם למקום הריק, החסר או הבודד בחייהם. אותם חסמים הם החסמים שיש לכולנו, שמעכבים אותנו מלשנות דפוסים והרגלים. אנחנו מקובעים באמונות ובעקרונות שלנו כך שאנחנו כבר לא מסוגלים להכיל את האחר, את השונה. לנסות דברים חדשים.
העולם החרדי הוא העקב אכילס שלי. בשנים האחרונות אני עושה מאמצים כבירים להתחבר אליו ולהכיר אותו. אולי בגלל זה הסדרה הזו נגעה לי בנקודות מאד רגישות. אני לא מגדירה את עצמי חילונית. אני יודעת מה המשמעות של שבת, קידוש, הדלקת נרות, שמירת נידה או הפרשת חלה. אף פעם לא הייתי מנותקת לגמרי, בבקרים אני מתפללת וקראתי עשרות פעמים פרקי תהלים. ובכל זאת, זה כלום ושום דבר לעומת העולם החרדי שהייתי צמאה להכיר.
יש משהו בו, בעולם החרדי, שהוא מרתק ומושך, מחד, אך מדיר ומרחק, מאידך. כל הדמויות ב"עוד ניפגש" עוברות את אותו מסע (או שמא אומר "משא") של שאלות לגבי החוויות שהם חווים- הדברים שהם מזהים ורואים אצל המתווכים (חרדים וחרדיות שאמורים ללמדם על העולם שבו קרוביהם חיים). כך יוצא שהאם שוש, שמחפשת להתחבר שוב עם בנה, לא מבינה איך יעל מזרחי, פובליציסטית חרדית, אם ל11 ו- אומר זאת בגאווה גדולה- חברה טובה שלי, מצליחה לתמרן בין בית עמוס כל כך ועבודה ומאמינה כל כך בצדקת דרכה. יעל מזרחי, האישה שבירושלים אוהבים לאהוב, אושיה מדהימה, לא נבלעה בגרון של שוש, כשאצלי היא מודל להערצה. מצחיק, לא?
בפרק האחרון בו צפיתי, זועק ראובן, אחד המתבודדים, לבורא עולם בבכי גדול. אי אפשר להישאר אדישים לרגע הזה- זעקה מהלב וקריעה על הפירוק בעם ישראל. הוא לקח את המרחק שנוצר בין בן טיפוחו- אלעד- לאחיו, בצורה אישית ורגשית. משליך את כאביו על עם ישראל. אבל האמת שזה מדויק להפליא- כשיש ריחוק בלב, הוא חל על הכל- לא רק על הקרובים שלנו. הוא חל על המהווים, על התפיסות, על המחשבות. אתה כועס, האגו גדל ואז אתה נאטם לחלוטין.
תחשבו כמה שסעים יש לנו בחברה. זה ממש לא רק חרדים וחילונים. בעידן הפוסט מודרני של ימינו, צצות להן עוד ועוד קבוצות שמעמיקות את הפערים והשסעים בחברה. כבר לא רק ימין או שמאל, דתי וחילוני, ערבי ויהודי. זה נשים פמיניסטיות רדיקליות מול כאלה שאינן; זה להט"ב והומופובים; זה אתיופים ורוסים מול גזענים; זה טבעונים מול קרינבורים. וזה לא נגמר.
כל דעה יש לה אדם שיביע את הדעה המנוגדת. תוך שנייה אנחנו עמוסים בריבוי- שיח על נושאים מהותיים ושאינם מהותיים, דנים על חייהם של אנשים אחרים, כאילו זה שלנו. כל כתבה, כל כותרת עושה את שלה. טוקבקיסטים מזינים את העמדות שלנו בנושאים שונים, עד שאנחנו כבר לא יודעים במי או במה להאמין.
ואולי זה מה שיפה בעולם החרדי- הוא לא מושפע יותר מדיי מהרעשים האלה. הוא נאמן לדרכו. אותם מסרים שנאמרו על ידם בשנות ה20 יהיו רלבנטיים גם היום. לטוב ולרע. אם נתייחס לרוב המתון ולא למיעוט הקיצוני, אז הוא מלא בשלווה, מחילה ואור. הוא מוחל על כבודו ושומר על שלום בית ואהבת חינם. אולי במקום לשנוא אותו כל כך- ננסה ללמוד ממנו כמה דברים.
