בסוף השבוע האחרון מצאתי את עצמי צמודה לסדרת המופת "עוד ניפגש". העונה הראשונה הייתה עוצמתית מאוד עבורי, בעיקר כי הכרתי את הנפשות הפועלות- יעקב בוזגלו, שביקש להתאחד עם אחיו החולה, ןיעל מזרחי- שהייתה שליחה של אמא חילונית שהתרחקה מבנה החרדי. בעונה הזו, נוספו לצד החילוני-מסורתי, גם שלוש אמהות חרדיות, מזרמים שונים, שילדיהם "עזבו את דרך התורה", לטענתן, או, כמו שאומרים אצלנו: "חזרו בשאלה".
עקרונות ודעות קדומות הם תפיסות שקשה להשתחרר מהם, לא חשוב מאיזו נקודת מוצא אתה מגיע. אתה יכול להיות אתאיסט מוחלט או אדוק בדת ולתפוס את הדרך שלך כמקובלת ביותר וכנכונה ביותר. על התפיסות האלה מתבססים הסיפורים במוקד הסדרה. זה מה שהופך אותם למרתקים, שונים ופותחים את הלב.
יש בי קושי אמיתי לצפות בסדרה מבלי להפוך לשלולית של דמעות. אני, בעצמי, עוברת את הקושי הכרוך במערכת יחסים עם תפיסות דתיות מנוגדות ושונות. התפיסות האלה מרחיקות ביני לבין אנשים, שהייתי מאוד רוצה להתקרב אליהם ולהיות חלק מעולמם. ההפך- דווקא השונה, והמנוגד לי, הם שכובשים אותי ומסקרנים אותי ממש.
אחד השיעורים הכי גדולים שאני לומדת- ומגיע לידי ביטוי בעוצמות גבוהות סדרה- זה אובדן השליטה. אנחנו לא באמת יכולים לשלוט בכל הסיטואציות בחיים- בטח לא כשמעורב בהן בן אדם נוסף. בסרט "אלאדין", ג'יני אומר לו שהוא יכול לבקש כל משאלה, רק לא התערבות ברצונו החופשי של האדם. כלומר, הוא לא יכול לגרום לאדם אחר להתאהב בו, למשל. אני יכולה להבין למה יוצרי "דיסני" הגבילו את הג'יני בצורה הזו. זה מסר בעייתי, לחשוב שאפשרי להשפיע על רצונו החופשי של האדם.
אבל יש דרך להתקרב לאדם וזה לשמוע ולתת לו להישמע. כשאני חושבת על כמות האנשים שפשוט ישבתי לדבר איתם שיחות ארוכות ומעמיקות- כמה קרובה הרגשתי אליהם. כמה הערכה נתגלתה בלבי אליהם. יש משהו בלהיחשף מול אדם אחר שגורם לך לשחרור מוחלט מהתפיסות והדעות שלך. זה יכול לרגע אחד לבלבל אותך, אבל זה לגמרי משחרר ומנקה את הנשמה מתחושות של אשמה או שנאה או עלבון.
הייתי רוצה לחשוב שאני אדם בלי אגו, אבל זה לא נכון. יש לי עדיין בעיה בלאזן את הרגשות שלי ולהתנהל בריקות כלפי האחר וחמלה כלפי עצמי. העובדה שיש בחיי מערכות יחסים לא פתורות, גורמת לי לעלבון ופגיעה עמוקים. הלב שלי חלש עדיין ואני מתרגשת מכל אדם שנקרה בדרכי. מכל סיטואציה שמזכירה לי את הדברים שאינם פתורים בי.
"עוד ניפגש" עושה שירות נהדר למי שצופה בה, אבל אולי מפספסת את מי שאינם. מרבית המשתתפים החרדים, אם לא היו מגיעים אל מול המצלמה, לא היו צופים בסדרה הזו ומכירים בה. איני יודעת אם התוכן הזה מגיע לביתם, וליבם, של האנשים שהייתי רוצה להיות בקשר איתם. אני מתפללת שכן.
החיים עצמם הם, כמובן, לא סדרה ערוכה (אולי קצת מתוסרטת) שמסתכמת ב-8 פרקים מרגשים מאוד. המסע שעלינו לעבור בהם ארוך משבוע מרוכז של צילומים. אני יודעת את זה והמשתתפים בסדרה יודעים את זה. מרבית הבעיות שעלו אצל המשתתפים נפתרו משיח כן ופתוח בין המשתתפים, אבל, בעיקר, מוויתורים ופשרות.
לי אין שום בעיה לקבל על עצמי וויתורים ופשרות, אני חונכתי לקבל את האחר ולהתגמש. עם זאת, ברור לי שיש אנשים שזה יותר קשה להם וצריכים יותר הדרכה והכוונה. האם אצליח? אין בידי את התשובות, אבל אני יודעת שאמשיך לנסות ולקרב לבבות, מתוך אמונה שאהבה מנצחת את הכל.
