לקראת תשעה באב יעלו בית הקונפדרציה ויד יצחק בן־צבי את המופע המסורתי "דמעת ליבי – ארבעה חלילים", אירוע מוזיקלי ייחודי המבקש להפגיש בין קינות החורבן העתיקות לבין הכאב הישראלי העכשווי. המופע יתקיים ביום חמישי, ב' באב תשפ"ו (16 ביולי 2026), בשעה 20:30, באודיטוריום יד יצחק בן־צבי בירושלים.
במהלך השנים הפכה ההתוועדות המוזיקלית למסורת ירושלמית של ממש, המציעה דרך ייחודית לציין את ימי בין המצרים באמצעות מוזיקה, פיוט ושיח. השנה מקבל האירוע משמעות מיוחדת, כאשר הוא יוצר חיבור ישיר בין זיכרון חורבן בית המקדש לבין הטראומה והאובדן שחוותה החברה הישראלית בעקבות אירועי 7 באוקטובר.
במרכז הערב תבוצע גם "קינת בארי", יצירתו של המוזיקאי, הפייטן והמשורר יגל הרוש, שנכתבה בעקבות מתקפת הטרור על קיבוץ בארי. הקינה כבר התקבלה בקהילות רבות ונכללה במחזורי הקינות הנאמרים בתשעה באב בבתי כנסת ברחבי הארץ, והפכה לאחת היצירות הבולטות המבקשות להעניק ביטוי אמנותי ורוחני לאבל הלאומי.
"דמעת ליבי" אינו מופע מוזיקלי רגיל. זהו ערב המבקש להעניק מקום לרגש, לזיכרון ולתקווה. לצד קינות עתיקות ופיוטים מסורתיים יבוצעו גם יצירות חדשות, היוצרות דיאלוג בין העבר הרחוק למציאות הישראלית של ימינו. המופע מבקש להזכיר כי גם מתוך השבר ניתן לחפש נחמה, ריפוי ואמונה בעתיד טוב יותר.
את הערב יובילו אנסמבל הפיוט ירושלים בניהולו האמנותי והכללי של אבי כהן, יחד עם יגל הרוש, הזמרות רעות עמאר ויעל גידניאן, ובליווי ארבעה נגני חליל נאי ושלושה נגני כלי הקשה. בסך הכול ישתתפו במופע 14 מפייטני האנסמבל, לצד הרכב נגנים רחב, בניהולם האמנותי והמוזיקלי של יגל הרוש ויאיר הראל.
בין המשתתפים: יגל הרוש, חנני זית, סהר דוד, מתן גולדמן, רעות עמאר, יעל גידניאן, יוסף אביחצירא, נירו אבקסיס, אליהו אדרעי, יהודה אדרעי, שלומי בן לולו, רפאל בן שושן, יאיר הראל, ענר זגורי, אברהם כהן, סימון כהן, נריה מויאל, דניאל עברין, קובי עשור, ירון צ'רניאק, ולצדם נגני כלי ההקשה לב אלמן, דוד דגמי ואריאל סמית.
המופע מתקיים בשיתוף פעולה בין בית הקונפדרציה ליד יצחק בן־צבי, ובתמיכת משרד התרבות והספורט – מינהל התרבות ועיריית ירושלים.
מחיר הכרטיס עומד על 80 שקלים, וניתן לרכוש כרטיסים באמצעות אתרי בית הקונפדרציה ויד יצחק בן־צבי.
ערב "דמעת ליבי – ארבעה חלילים" מבקש להציע לקהל חוויה מוזיקלית ורוחנית כאחד – מפגש בין מסורת עתיקת יומין לבין המציאות הישראלית של ימינו, שבו הקינה אינה רק זיכרון של העבר, אלא גם קול המבקש לגעת בכאב ההווה ולהאיר פתח של נחמה ותקווה.
