בין גשם של עלי כותרת אדומים בדורמיציון לתפילה לטינית נדירה בחדר הסעודה האחרונה, חג הפנטקוסט הנוצרי הציף את הר ציון בחוויה חושית מהפנטת. אל מול המציאות הירושלמית המורכבת, הפטריארך פיצאבלה סיפק הצצה כנה אל הפחד האנושי, המבנים הממסדיים המיותרים והרוח שמחייה את הכל
איתן אלחדז ברק
ירושלים יודעת להגיש רגעים שמרגישים כאילו הזמן בהם עצר מלכת. הבוקר, בין כתלי כנסיית הדוֹרמיציון שעל הר ציון, התרחש אחד מאותם רגעים. עמדתי שם, מוקף באווירה חגיגית ודחוסה, כשהקרדינל פיירבטיסטה פיצבאלה, הפטריארך הלטיני של ירושלים, מוביל את תפילת הפנטקוסט – חג השבועות הנוצרי, המציין את ירידת רוח הקודש על השליחים.
שיאו של הטקס הגיע ברגע בלתי נשכח: מפתח עגול בתקרת הכנסייה הגבוהה החל לרדת "גשם" של אלפי עלי כותרת אדומים. הפרחים, שצנחו לאיטם על ראשי המאמינים והנזירות, הם שחזור ויזואלי עוצר נשימה של "לשונות האש" שירדו על השליחים ביום הפנטקוסט המקורי. המראה של עלי הכותרת האדומים הממלאים את חלל הכנסייה המוזהב הפך את המושג התיאולוגי המופשט לחוויה חושית, פיזית ומוחשית של ממש.
"אנחנו מלאים בפגישות, שרובן חסרות תועלת"
בעיצומו של הטקס, פנה הפטריארך פיצאבלה אל הנוכחים, ובראשם לקומיסר האורח, בדברים כנים, נוקבים וישירים, שהדהדו בחלל האבן המפואר:
"רק הערה אחת, הקומיסר, בחג הפנטקוסט המיוחד הזה. זהו כבוד גדול שאתה חוגג יחד עם קהל האנשים הרב-לשוני הזה, במקום החשוב מאוד הזה. זהו החג שבו הפראקליט (רוח הקודש המנחמת) נמצאת איתנו, ואני חושב שהיא נחוצה כעת יותר מתמיד. תודה לך שחגגת איתנו את המסתורין החשוב הזה".
הכנסייה אינה מאמינה שהיא קהילה חזקה או קבוצה של גיבורים," אמר פיצאבלה בקול שקט. "הדברים מיועדים לאנשים שמפחדים, שם בחוץ, בשכונה. הדלתות היו נעולות רק משום שמאחוריהן הלבבות היו סגורים. התלמידים ראו מראות, הם ראו את ישוע מת. הם היו אבודים, והם מצאו שזה קל לפחד. המצב בעיקרו מאופיין בפחד ובמורא ביניהם".
הפטריארך המשיך ותיאר כיצד ישוע קם לתחייה, ניצב ביניהם ואומר "שלום לכם". "זהו אינו רק מושג של ברכה, זה חושף מי הוא. השלום מתחיל מחייו שלו – חיים שאינם יודעים פחד, שעוברים דרך דלתות סגורות, שמשיבים לתקנם את מה שנשבר".
בדבריו, חיבר פיצאבלה בין התיאור הוויזואלי של האש לבין תיאורו של יוחנן כותב הבשורה: "ישוע נפח בהם ואמר 'קבלו את רוח הקודש'. הוא נפח בהם כפי שעשה אלוהים בגן עדן, כאשר יצר את האדם מן העפר ונפח באפיו נשמת חיים. הנשיפה הזו פועלת כעת בתוככם".
הוא לא חסך ביקורת מהמנגנונים הממסדיים: "ישוע מדבר על הבריאה החדשה. הוא אינו בורא מתוך הכלום. הוא לוקח את השבירות ואת הפחד של התלמידים, שהם כחומר ביד היוצר, ומשנה אותם. הוא לא הופך אותם לישויות על-אנושיות, אלא לאנשים שדרכם כוחו של אלוהים פועל. לכנסייה יש מבנים, פרויקטים ואסטרטגיות – אנחנו מלאים בפגישות, שרובן חסרות תועלת. אך ללא נשימת הרוח, היא רק גוף ללא חיים. את הנשימה לא ניתן לראות, אך בלעדיה אין חיים. אדם יכול להיות בעל כוח רב, אך ללא נשימה – החיים פוסקים".
"המקום הזה," סיכם הפטריארך, בהתייחסו להר ציון, "עוזר לנו לא לאבד את דרכנו. הבית הוא זיכרון מוחשי. קבוצה של אנשים, סיפור שהחל ומורגש אפילו היום. ההיסטוריה של ירושלים ממשיכה, ובתקופה זו של חוסר ודאות, פחד וחוסר אמון, הרוח אינה באה כדי לשנות את השתלשלות האירועים במטה קסם. תחת זאת, היא מייצרת חיים חדשים בתוך התנאים הללו ממש, בדיוק כפי שעשתה אז".
פסיפס אנושי של מדים ונדרים
בתוך חלל הכנסייה, המילים הללו קיבלו ביטוי אנושי מרתק. מסדרים שונים של נזירים ונזירות התערבבו אלו באלו, שכל אחד מהם נושא את ה"מדים" הייחודיים שלו.
בלטו במיוחד הנזירות הבריגיטיניות, עם ה"כתר" הלבן הייחודי המונח על ראשן ומעוטר בחמש נקודות אדומות – זכר חזותי מצמרר לחמשת פצעי הסטיגמטה של ישו על הצלב. לצידן, נזירות בלבוש לבן, אפור ושחור, שהגיעו מכל קצוות תבל, יצרו פסיפס אנושי חי המשקף את הרעיון המרכזי של החג: אחדות קוסמית שמתעלה מעבר לשפות ותרבויות שונות.
בעין עיתונאית בוחנת, אפשר היה להבחין בהבדלים דקים בכיסויי הראש (Veils). חלק מהנזירות עטו כיסוי ראש מלא, בעוד אחרות חבשו כיסוי חלקי או צעיף פשוט יותר. ההבדל הזה אינו אופנתי, אלא עדות לשלב שבו נמצאת הנזירה במסלול הרוחני שלה: "פרחי נזורה" (Novices), הנמצאות בתחילת דרכן, לובשות לרוב לבן או כיסוי ראש בהיר, בעוד שנזירות שנדרו נדרים סופיים עוטות את הצבע השחור המלא, המסמל את מחויבותן המוחלטת.
חדר הסעודה האחרונה: תפילה נדירה בלב המחלוקת
במרחק צעדים בודדים מהכנסייה נמצא הסנאקולום (חדר הסעודה האחרונה). המקום הזה הוא פלא ירושלמי של מורכבות פוליטית ודתית, ואחד האתרים הבודדים בעיר שקדושים לשלוש הדתות גם יחד.
בקומת הקרקע שוכן קבר דוד המלך (שבדיוק שלשום צוין יום ההילולא שלו במסורת היהודית). אותו מבנה עצמו שימש כמסגד במשך מאות שנים, ועדות לכך ניתן לראות עד היום במיחרב (גומחת התפילה לכיוון מכה) ובכתובות הערביות המעטרות את הקירות. בקומה השנייה, מעל כל זה, נמצא החדר שבו, לפי המסורת הנוצרית, סעד ישו את סעודתו האחרונה ושם גם התרחש נס הפנטקוסט המקורי – ירידת רוח הקודש על השליחים.
בשל הסטטוס-קוו הרגיש והנפיץ, תפילה נוצרית רשמית וממוסדת אסורה במקום ברוב ימות השנה. אך היום, ביום הפנטקוסט, נפתח צוהר נדיר: במהלך היום נערכות בחדר תפילות מיוחדות של הנזירים הפרנציסקנים. המראה של הנזירים המתפללים בלטינית במקום שבו, על פי אמונתם, שכנה קהילת המאמינים הראשונה בהיסטוריה, נושא עימו מטען היסטורי כבד.
כשענני הקטורת הסמיכים עלו אל עבר פסיפס המריה שבתקרת הדורמיציון, והתערבבו עם אלפי עלי הכותרת האדומים שנשרו על הרצפה, אפשר היה להרגיש שוב, בכל החושים, מדוע הר ציון נותר אחד המקומות הטעונים, המורכבים והיפים ביותר בעולם. מקום שבו הפחד האנושי הגדול ביותר פוגש, לרגע אחד של חג, את נשימת הרוח.
