לפני שנישקתי מישהו, בפעם הראשונה, כבר הייתי בחמש הלוויות, כבר סיפרתי על זה בעבר. הייתי נערה שמתאהבת עד הסוף ונותנת ללב שלי להישבר. כל פעם מחדש. כמה חזקה שהייתי חברתית, נלחמת בלחצים ובהשפעות שליליות, באהבה הייתי נופלת. כזו נערה הייתי. ובתיכון, כשמאבדים כל כך הרבה, אז כלום לא משנה לך ואת מוותרת על עצמך.
אני לא יודעת למה נערים ונערות אוהבים לאבד שליטה, אולי כי מצפים מהם כל הזמן להיות בשליטה. אולי כי אף אחד לא מבין שהם רק בני 16 או 17. אולי כי הם מקבלים את הצו הראשון או רישיון, ולא מפסיקים להזהיר אותם, לגדר אותם ולשים סביבם גבולות, אז הם מנסים לשבור את הגבולות האלה.
בינינו, זה קורה לנו גם בחיים עצמם, כשאנחנו כבר בגירים. לא תמיד אנחנו מקבלים את ההחלטות הכי טובות, מפעילים שיקול דעת מוטעה. כמה פעמים בשנות העשרים לחייכם שתיתם כמו מטורפים והתחרטתם שהתמזמתם עם בחור או בחורה שאתם לא מכירים? לי קרה, לא מעט. הדפוסים האלה, שאנחנו מסגלים לעצמנו בחיים, עלולים לנשוך אותנו בישבן ולהכאיב כל כך. אני היום מסתכלת על שנות העשרים לחיי כרכבת הרים שלא רציתי לעלות עליה, וכעת אני מקיאה מהסחרחורת והגועל.
כל מה שעשיתי בחיים היה מתוך הסכמה מלאה. הסכמה מלאה מחולשה. זו האמת. כשזה הגיע לגברים, הייתי חלשה מאד. אני לא קורבן שלהם, רק של עצמי. של הבחירות שלי. אבל התחושה שלי מהבחירות האלה- חרטה גדולה.
לכן, כשנערה בת 16 עוברת מה שעברה- בין אם מדובר בגבר אחד, שלושה או שלושים, אני מאמינה לה שהיא משחזרת כל רגע ומנסה להבין איפה זה הלך לאיבוד. אולי כועסת על עצמה שאיבדה שליטה. לא מאמינה שלא שמה לעצמה חומות, הגנה. ואיפה היו החברות? איך נתנו לה להיות כל כך מנוצלת? האם היא זו שבכלל רצתה? יזמה? היא לא זוכרת. התמונות והסרטונים הזכירו לה.
והיא זו שסובלת, במקום שהם יסבלו. מי שפגע בה- האחד או השלושה או השלושים. זה לא משנה, כי הייתה שם, בצד השני, נפש שהייתה לה שתי בחירות: להגן עליה במצבה או לנצל אותה, והיא בחרה באופציה השנייה. ויותר מזה, בחרה לצלם ולתעד את ההתנהגות הקלוקלת הזו. ולהפיץ. ואז לשקר בחקירה. ואז להפיץ את שמה של הנערה ולעשות לה שיימינג, כשבעצם אותה "נפש טהורה" הייתה צריכה היום להתגלות בשם ופנים ולחטוף את מטח הכעס והזעם שלנו.
ואנחנו זועמים. אנחנו זועמים כי גברים כאלה מכתימים את המגדר שלהם (ולכן כל כך הרבה גברים החליטו לכתוב על המקרה בעצמם ולהעלות מודעות. אולי "מעט מדיי, מאוחר מדיי", אבל עדיין חשוב). אנחנו זועמים כי שום פרשה שקורית במדינה לא מובילה ללמידה וחינוך מחדש. אף אחד לא חושב אם הצעד שלו מכבד או לא את האדם שמולו. לא למדנו כלום מפרשת איה נאפה. מפרשיות דומות. הכל נזיל ובתחושת "אחריי המבול".
אז אני מקווה שאותו אדם, או קבוצת גברים, שהחליטו לנצל נערה שיכורה (שגם אם לא הייתה שיכורה זה לא חוקי), כן ייענשו וכן יבינו שיש למעשים שלהם השלכות. ואני חושבת שהמאבק הזה צריך באמת להיות של גברים, ושהם צריכים להרים קול צעקה, כי הנערות האלה הן הבנות שלהם, או אחיות שלהם או החברות הטובות. כי זה יכול לקרות גם לכם- שינצלו חולשה שלכם, ואתם תרגישו כל כך מחוללים ומושפלים אחרי זה. אז תילחמו! אם לא בשביל הנערה הזו, אז בשביל הנערה הבאה- שלא תהיה כזו.
