מ"שירת היחמור הפרסי" ועד "ד' אמות": רגעי השיא של פסטיבל מנופים

פסטיבל "מנופים" ה־18 בירושלים פתח שער אל שברי התקופה דרך אמנות עכשווית ומעוררת מחשבה. המסע המרתק כלל את המרחב הציבורי עם קבוצת "ואקיום סרוויס", מבט מחודש על ספינת השלם של אייבי נתן ביצירת קבוצת "זיק", את סיפור ההצלה המדהים של היחמורים הפרסיים בערב הפתיחה, והתמודדות מרגשת ונוקבת עם השכול בתערוכת היחיד "ד' אמות" של האמנית יעל סרלין.

איתן אלחדז ברק

אירוע האמנות העכשווית השנתי, הוותיק והמשפיע ביותר בירושלים, פסטיבל מנופים, ציין את שנתו ה־18 והתקיים בחודש יולי תחת התמה "הכרה". המיזם העצמאי, שנוסד ומנוהל על ידי האמניות לי היא שולוב ורינת אדלשטיין, הפך את רחובות ירושלים, הגלריות, הגגות וחללי התצוגה למעבדה חיה של תודעה. בין סחרחורת הרגשות של התקופה, הפסטיבל ביקש להאיר את מה שנוטים להחמיץ, לתת קול למה שנדחק לשוליים, ולפתוח פתח לקרבה ולשינוי.

מהמרחב הציבורי ועד לבמה: אמנות בתנועה ובטיפול

הפסטיבל נפתח בשורה של אירועים חוצי-גבולות ומרתקים שהפתיעו את הקהל במרחב הציבורי ובחללי התצוגה:

• ואקיום סרוויס במרחב הציבורי: את סיור הפסטיבל ליוותה דביר שקד, המנהלת האמנותית של מופעי הבמה, שפגשה את הקהל במופע הייחודי של קבוצת הניקיון והתחזוקה האמנותית "ואקיום סרוויס" (בהשתתפות עינת לעקר, עינת רגב, דורין קורן ונועה יצחקי). הקבוצה, שפעלה בעבר בין כותלי המוזיאונים בלבד, יצאה לראשונה אל המרחב הציבורי באזור התעשייה תלפיות. כפי שתיארה דביר, זוהי פעולה סמלית ופרפורמטיבית של דאגה וטיפול:

  "הן יוצאות ככה בפעם הראשונה אל המרחב הציבורי לנקות ולטפל בפסל הזה של קלדר… צד אחד שלו פונה לרחוב הראשי שתמיד מאוד נקי ומסודר, והצד השני פחות… אבל הן לא באמת מנקות, זו יותר פעולה סמלית. פרפורמנס של דאגה וטיפול."

• גלקסיית זיק וספינת השלם של אייבי נתן: חגיגות 40 שנות יצירה לקבוצת "זיק" הוצגו במרכז "הזירה" בשלושה חללים במקביל. בלט במיוחד קטע מתוך המופע והמיצבים של הקבוצה ששזר אלמנטים היסטוריים טעונים – בהם ספינת "השלם" של אייבי נתן לצד שלדי דגים ודימויים ימיים סוריאליסטיים, שיצרו חוויה בימתית מהפנטת, ספוגה בעשן כחלחל ובסאונד מהדהד.

• 

  

מופע הפתיחה: שירת היחמור הפרסי – אופרת השלהבת של היחמורים

אחד רגעי השיא המרכזיים של פסטיבל מנופים היה מופע הפתיחה המסחרר "שירת היחמור הפרסי" מאת ניתאי קלי (מלהקת "היללה"). מופע המשלב מוזיקה מזרחית מקורית וסטוריטלינג, המגולל סיפור אמיתי, אבסורדי ובלתי נתפס שקרה בפברואר 1979 – בימי המהפכה האיראנית ובנפילת משטר השאה.

על המטוס האחרון של אל על שיצא מטהראן לתל אביב, בעיצומו של תוהו ובוהו שלטוני, הוברח מבצע הצלה נועז במטרה להציל את חיית התנך הלאומית מפני הכחדה. מאחורי המבצע עמדו דמויות צבעוניות ומרתקות: הנספח הצבאי הישראלי (שאול סגב), וטרינר הולנדי שניהל את גן החיות המקומי (שהתברר בדיעבד כמי ששירת תחת משטר נאצי), ונסיך פרסי. שורשי הסיפור נטועים בעסקת חליפין משעשעת שבה הותר לנסיך האיראני לצוד יעל זקן בנגב בתמורה להבטחת זוג יחמורים ביוזמתו של אברהם יפה. המופע הביא אל הבמה את השילוב המיוחד בין שירת עלילה (Epic Poetry) לכלים אקוסטיים (כמו קמאן, עוד ותופים), ויצר חוויה רגשית ועמוקה על גבול האופרה המזרחית המודרנית.

תערוכת היחיד "ד' אמות": מרחב של שכול, זיכרון ותקומה אמנותית

בחלל גלריה עוטף ומרגש מוצגת תערוכת היחיד "ד' אמות" של האמנית יעל סרלין, שאותה לוו בדבריהן האוצרת מיטל לוי מנור ויעל עצמה.

התערוכה והמיצגים שבה נולדו מתוך תהום השכול והאובדן העמוק שפקד את משפחתה עם נפילתו של בנה הבכור, יוסף חיים צבי ז"ל, בשירותו הצבאי. האוצרת מיטל לוי מנור שיתפה בגילוי לב על תהליך העבודה המורכב מול יעל בצל האסון הנורא:

"דיברתי עם יעל לפני שהגעתי ואמרתי לה שהתערוכה הזו אישית… ואז הבן של יעל נפל, והתחלתי לחשוב על זה שאולי התערוכה הזו לא תהיה… אבל יעל מצאה את הכוחות, חזרה לסטודיו, והפכה את המרחב הזה למרחב שבו היא יכולה להכיל את האבל."

יעל עצמה מתארת את הסטודיו כמרחב הישרדותי וטיפולי שבו היא יכולה להתאבל ולהחזיק יחד חיים ומוות – במיוחד לאור העובדה שחודשיים בלבד לאחר נפילת בנה, ילדה את בנה השביעי, בנימין. תערוכתה מהווה חקירה פנימית חשופה ואינטימית: היא הופכת את חלל הגלריה לסביבה ביתית וטעונה המשלבת חפצים מוכרים, קולאז'ים עדינים שהיא גוזרת ויוצרת במו ידיה, סרטוני וידאו מוקרנים, דיסקטים ישנים לצד תיעודים ארכיוניים של חפצי יודאיקה נדירים מקהילות יהודיות שנחרבו. כל פרט וסמל במיצבים מתחבר אל מעגל החיים והזיכרון היהודי, ויוצר יחד קול שלם ונוקב המהדהד את הכאב ומבקש להעניק חיים חדשים לזיכרון.