מה משותף לגחלילית שמאירה את החשכה, לעלה שהתפורר והותיר רק את עורקיו, לכד קרמי שמכיל זיכרונות ילדות ולאפר שריפות שנספג בתוך יצירת אמנות? בבית האמנים ירושלים מאמינים שדווקא החומרים השבריריים ביותר יודעים לספר את הסיפורים הגדולים ביותר.
מקבץ התערוכות החדש שייפתח ב־6 ביוני בבית האמנים בירושלים אינו מציע בריחה מהמציאות. להפך. ארבע תערוכות היחיד החדשות מבקשות להתבונן ישירות במושגים שמלווים את חיינו בשנים האחרונות – אובדן, זיכרון, חרדה, הישרדות ותקווה – ולבחון כיצד הם נרשמים בתוך חומר, צבע וצורה.
למרות שכל אחד מהאמנים פועל בשפה חזותית שונה לחלוטין, נדמה כי כולם עוסקים באותה שאלה: מה נשאר אחרי שהזמן, הטבע או המציאות משנים את הדברים כפי שהכרנו אותם?
אחת התערוכות המסקרנות במקבץ היא "גחליליות" של גיא ל' לוי. המבקר נכנס אל חלל שמוצף בגוונים כחולים־שחורים עמוקים, כמעט ליליים. מתוך החושך בוקעים הבזקי אור קטנים, כמו גחליליות שמסרבות להיעלם. הציורים הגדולים אינם מתארים נוף ממשי, אלא מצב נפשי: מרחב שבו האפלה אינה סוף הדרך אלא מקום שבו עדיין אפשר למצוא סימני חיים.
בתערוכה "עד עולם" בוחרת טהר גיבר דווקא בשקט. במקום מחוות דרמטיות היא מתמקדת בעלים, עקבות ושרידים. באמצעות פעולות עדינות של גריעה והטבעה היא בוחנת כיצד דבר מה יכול להיעלם ובו בזמן להמשיך להתקיים. העלה כבר איננו, אך הסימן שהותיר אחריו נשאר. הזיכרון נוכח גם כאשר הגוף נעלם.
זווית אישית במיוחד מציעה האמנית סתיו רוזנטל בתערוכתה הראשונה "דו"ח תקופתי – הכלי המלא". רוזנטל הופכת כדים קרמיים ליומנים פתוחים. על פני הכלים מופיעים רגעים מחייה, דמויות, בעלי חיים, נופי עמק הירדן וזיכרונות משפחתיים. הצופה מוזמן להסתובב סביב הכדים ולגלות בכל פעם פרט אחר, כמו מי שמדפדף באלבום משפחתי שאין לו התחלה או סוף.
אם שלוש התערוכות הראשונות נעות בין פיוט לאינטימיות, הרי ש"פחד יצחק" של רונן סימן טוב פונה למקום טעון יותר. במרכזה ניצבת ירושלים – לא רק העיר הפיזית, אלא גם הסמל, החלום והסיוט. סימן טוב משלב ביצירותיו אפר משריפות שאירעו בהרי ירושלים, שקי חומר שמצא בשווקי העיר ודימויים הנעים בין ארכאולוגיה, פוליטיקה, זיכרון ומיתולוגיה. התוצאה היא גוף עבודות שמבקש להתמודד עם שאלות של חורבן ותקומה, פחד ותקווה.
מה שמייחד את מקבץ התערוכות הנוכחי הוא לא רק המגוון הרחב של המדיומים – ציור, פיסול, קרמיקה ומיצב – אלא העובדה שכל אחת מהתערוכות עוסקת בדרכה במצב האנושי העכשווי. הן אינן מתארות אירועים ספציפיים, אך קשה שלא לזהות בהן את ההדים של תקופה שבה רבים עוסקים בשאלות של אובדן, זיכרון ותיקון.
בעידן שבו התרבות נעה לעיתים בין רעש בלתי פוסק לבין תגובות מיידיות, בית האמנים מציע חוויה אחרת: התבוננות איטית. מבט בחומר, בסימן, בצבע ובמה שהם מסוגלים לספר על החיים עצמם.
למי שמחפש לא רק לראות אמנות אלא גם להרגיש אותה, זו עשויה להיות אחת התערוכות המסקרנות של הקיץ הירושלמי. המקבץ החדש ייפתח בשבת, 6 ביוני, ויוצג עד 8 באוגוסט בבית האמנים ירושלים.
הכניסה חופשית.
