כתב האישום נגד אמיר רז מעלה סדרה מזעזעת של אירועים עד רגע הרצח המתועב, ואף אחריו. התכנון הקפדני, קשירת הילדים, דקירתה של דיאנה, ולאחריה זעקותיה לעזרה ותחנוניה בפניו (שבשלב הזה די בהן כדי להעיר אותו, שוטר משרת במשטרה, מה"טירוף" שבו הוא נמצא), העובדה שעצר את בתו בת ה-7 מלקרוא לעזרה, היריות בירך ובראש והקריאה: "יש! אין אמא!" – כולן כאילו לקוחות מסרט אימה עם רוצח סדרתי.

אני יודעת שאנשי המספרים, אלה שנוהגים לספור גופות כעובדות קיימות, מתקשים להבין למה אנחנו נלחמות נגד רצח נשים. "רק 24 בממוצע בשנה," הם טוענים, "ומה עם כל הגברים שנרצחים? עליהם אתן לא נלחמות?". ובכן, כל אלימות היא מזעזעת, בעיניי, אך כשכל שבועיים, בממוצע, נרצחת אישה, רק כי התחתנה לא טוב, או קולה לא נשמע לספר מה היא עוברת, או לא היה מי שיציל אותה בסביבתה- זה כבר מוגזם, מחריד ומזעזע.

בשבועות האחרונים, מאז סיפור הגט של שירה איסקוב, יצא לי לשמוע לא מעט סיפורים מנשים מסורבות גט שחוו אלימות בזוגיות וכעת מסורבות גט- כי אם יש לבעל האלים עוד כלי בארסנל כדי להכאיב לאישה אותה "אהב", אז למה לא? כל מקרה מזעזע. כל מקרה נורא ואיום. כל מקרה יכל בנקל לפתוח את המהדורה. ה"מזל" שלנו (ושלהן בעיקר) שלא כל מקרה כזה נגמר ברצח (למרות שאותן נשים סיפרו לי שחוו גם איומים כאלה), אחרת היינו עוברים את ה-24 ממזמן.

הן קמו ועזבו, אך נוסף עליהן, יש עשרות אלפי נשים וילדים (וכן, גם גברים) שמצויים במערכת יחסים ומערכת משפחתית אלימה ואין מי שישמע. אין להם קול או גב או רשת ביטחון שתוציא אותם ממעגל האלימות (למרות שתמיד יש למי לפנות- כל כך הרבה עמותות שמטפלות באנשים במעגל האלימות- ואני כולי תקווה שאם אדם אחד יקרא את הטור הזה אזי יציל אישה או משפחה).

אני לא רוצה להתחיל לנתח את האושר שניכר בפניה של דיאנה רז ז"ל בפוסטים שהעלתה. הרשתות החברתיות הפכו לפלטפורמה לייצר רגעי אושר ו"תמונה" מושלמים. נדיר מאוד לראות אנשים מפרסמים כאב. כאב אמיתי, לא כאב מתומלל ומתוסרט. כאב שמספר על בריונות בבית הספר או בעבודה (כן, אנשים עוברים גם בגילאים מבוגרים ניכור ובריונות); כאב שמספר על דיכאון וחשיבה על אובדנות; כאב שמספר על האלימות שחוו ומבקשים עזרה.

דיאנה כתבה לנשים והן כתבו לה בחזרה. יכול להיות שהיא באמת הייתה מאושרת והיה לה טוב. יכול להיות שביחס לזוגיות הקודמת שעברה, החלאה הנוכחי היה הרע במיעוטו. ואולי אנחנו רק מחפשות תשובות- כי אנחנו לא יכולות לסבול את העובדה שהם חיו באגדה ואז הנסיך לא נשא אותה לכרכרה בשקיעה, אלא פשוט הוביל אותה למסע הלוויה שלה. זה סוף שלא נתפס בסיפורי אגדות.

והם חייבים לנו תשובות. כל אחד ואחד מהחלאות שיושב כיום בכלא, על רצח זוגתו, חייב לנו תשובות. הוא חייב לתת לנו הסבר מה גרם לו לרצוח אותה. מה היא כבר יכלה לעשות שהוציא אותו מדעתו וגרם לו לדקור אותה? לירות בה? לחנוק אותה? לחתוך אותה? להלום בה? ועוד לנגד עיני ילדיהן?

הנה רשימת הדברים ה"נוראים" שהן עשו: שירה איסקוב וליאנה חזן ביקשו לעזוב את בני הזוג שלהן אחרי שהיו אלימים כלפיהן; מיכל סלה ז"ל ביקשה לעזוב אותו כי הוא היה אובססיבי כלפיה; מסטוואל אלאזה ז"ל לא הכינה לו קפה; אנגווץ מסרשה ז"ל העזה להתווכח איתו; מאיה וושניאק ז"ל נרצחה סתם כי הוא היה מסומם; דיאנה רז ז"ל נרצחה בשל "ויכוח סתמי".

קחו לכם רגע להפנים ולהירגע. כי אני לא נרגעתי עדיין.

תגובות

להשאיר תגובה