מאת: שרונה בר-נס

השבוע חל יום האזכרה של אבי ז"ל – אלי קדושאי, במלאות שנתיים לפטירתו. אבי היה איש חינוך, חזן, פייטן, איש רוח וספר. סקרנותו הרבה הובילה לבקיאותו המרשימה בתנ"ך, בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, במוזיקה ובידע עולם.

כאשר רצה ללמדנו כיצד לנהוג, מעולם לא חינך באמצעות עונש או הטפת מוסר, אלא נהג להביא מהכתובים את הפסוק המתאים, המדרש או הסיפור, וממנו להשליך על מעשה זה או אחר וכך לכוון אותנו לנהוג באופן ראוי.

אבי נפטר בערב שבת י' באדר. אזכרתו חלה בין פרשת "תרומה" לפרשת "תצווה" בספר "שמות", המתאר את מסעם של בני ישראל במדבר אל הארץ המובטחת.

פרשת "תצווה" היא הפרשה השמינית בספר "שמות", אשר ממשיכה את הפרשה הקודמת "תרומה" במתן הוראות להקמת המשכן- מקום משכנו של האל, בו נועד משה עם האל והעם יכול היה להתקרב אליו.

מן הפסוקים עולה כי כל העם לקחו חלק בתרומה להקמת המשכן; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי (כה',ב')… וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם (כה' ח'). התרומה מגיעה מכל איש ואשה מבלי להבדיל בין עשירים לעניים. לכולם יש מקום בפני האל.

היכולת לראות כל אדם ואדם כשלם, כפי שהוא, מבלי לייחס חשיבות למעמדו, גזעו ודתו, הייתה תכונה נעלה אצל אבי.

פיתוח היכולת לראות את עצם מהותו של אדם אחר, לראות את הטוב שבו, לקבלו ולכבדו באשר הוא, ללא קשר לסממנים חיצוניים, חיונית לביסוס חוסנה של קהילה, והדבר יתבטא בראש ובראשונה ביכולת כנה לתת לכל אחד ואחת מקום.  

זאת ועוד, תפיסה זו היא הבסיס לאהבה עצמית שחיונית לביסוס דימוי עצמי חיובי ותפיסת מסוגלות עצמית. כאשר אנו לא עסוקים בשיפוטיות כלפי האחר, ומקבלים כל אדם באשר הוא, אנו לומדים לקבל קודם כל את עצמינו. משמע, לאהוב ולהעריך את עצמנו כפי שאנו, ללא קשר לאלמנטים חיצוניים. כאשר אנחנו נותנים מקום לאחר אנחנו נותנים מקום לעצמינו. לא בכדי שורש נ.ת.נ נקרא באופן זהה לשני הכיוונים, כל נתינה ועשייה למען האחר מעניקה לנו באותה המידה.

וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ–לְכַהֲנוֹ-לִי (כח', ג'). משה מקבל הנחיה לאסוף את חכמי הלב על מנת שהם יעצבו ויבנו, הלכה למעשה, את המשכן ואת הפריטים שנמצאים בו, כמו גם את בגדי הכהונה.

המושג "חכמי לב" תמוה, כביכול. הרי חוכמה קשורה לראש ואילו הלב קשור ברגש. אלא שחוכמת הלב אינה כישרון מולד, יכולת שכלית חריפה או, לחילופין, ארסנל של רגשות עזים. על מנת לבנות משכן, בית, מקום התכנסות וכיו"ב (מרחבים המאפשרים קירבה, חמלה, למידה, צמיחה והתחזקות נפשית), יש לפעול מתוך חוכמת הלב ולשלב מחשבה עם רגש.

בשפה המקצועית ניתן לכנות את חוכמת הלב "אינטליגנציה ריגשית"- מודעות עצמית לרגשות שעולים בנו, בד בבד למודעות גבוהה לרגשות שעולים אצל זולתנו, והבאתם בחשבון במסגרת מערכת השיקולים והפעולות שלנו. יש שניחנו בכך מצעירותם, אולם זהו תהליך נלמד, המהווה נדבך משמעותי לחיים שיש בהם יצירתיות, חדוות עשייה, גמישות, אמפתיה כלפי עצמינו וזולתנו ויכולת להתמודד עם מורכבויות ואתגרים.

אף פעם לא מאוחר להוסיף ולהגדיל את חוכמת הלב, עבורנו ועבור הסובבים אותנו.  שבת שלום!

שרונה בר-נס, יועצת ומנחה לפיתוח מקצועי וארגוני, מדריכת הורים ודירקטורית מטעם רשות החברות של משרד האוצר.

תגובות

להשאיר תגובה