יש עונות שנזכרים בהן בגלל תואר. יש עונות שנזכרים בהן בגלל קריסה. ויש עונות כמו זו של בית״ר ירושלים -עונה שהרגישה כמו רכבת הרים אחת ארוכה, מלאה ברגעי התעלות, התפרקות, תשוקה, עצבים ובעיקר הרבה מאוד סימני שאלה. אז איך באמת מסכמים את העונה של הצהובים-שחורים? הצלחה מסחררת או פספוס צורב? כנראה שגם וגם.
בתחילת הדרך נדמה היה שבית"ר סוף סוף מצליחה לבנות משהו יציב. הקהל חזר להאמין, טדי חזר לבעור, והקבוצה סיפקה לא מעט רגעים של כדורגל סוחף. אבל ככל שהעונה התקדמה, הסדקים החלו להופיע – ובסיום, התחושה הייתה של קבוצה שנגמר לה האוויר בדיוק ברגע האמת.
אחד הסיפורים המרכזיים של העונה היה ההיחלשות היחסית של הכוכבים הגדולים. ירדן שועה, שבלא מעט משחקים היה המנוע ההתקפי והלב הפועם של הקבוצה, התקשה לשמור על יציבות לאורך זמן. גם עומר אצילי ודור מיכה סיפקו רגעים של קסם, אבל לפרקים נראו כבויים, עייפים או פשוט פחות חדים. כששלושת השחקנים שאמורים להכריע משחקים לא נמצאים בשיאם- בית"ר כולה נתקעת.
הבוקר, אחרי שלוש שנים, 105 הופעות, 20 בישולים והמון רגעים של שקט, ניסיון וחוכמת משחק, בית"ר הודיעה רשמית כי היא נפרדת ממיכה. למרות המשחקים האחרונים, דווקא בעונה שבה הקבוצה סבלה מחוסר יציבות, עייפות וחוסר סדר, מיכה היה לעיתים האיש שהצליח להרגיע, לחבר ולייצר כדורגל חכם בין הקווים. בגיל 34, ואחרי מו"מ שלא הבשיל, הצדדים נפרדו – ובית"ר מאבדת לא רק קשר יצירתי, אלא גם דמות אהובה ומוערכת בחדר ההלבשה.
ומי שבכל זאת הצליחו לשמור על רמה גבוהה לאורך רוב שלבי העונה היו דווקא שחקני ההגנה. הבלמים בריאן קראבלי ולוקה גדראני (שגם זכה בשחקן ההגנה הטוב ביותר העונה) הפכו לעוגן של ממש, עם משחק הקרבה, כוח פיזי ונוכחות שהצילה את הקבוצה לא פעם. בזמן שהחלק הקדמי איבד יצירתיות וחדות, ההגנה הייתה זו ששמרה את בית"ר בתמונה.
אבל הבעיה הגדולה באמת הייתה בעומק. בית"ר נראתה מותשת. הסגל התקצר, הפציעות והעומס עשו את שלהם, והקבוצה הגיעה לחלק האחרון של העונה עייפה, חבוטה ובעיקר בלי מספיק פתרונות מהספסל. זה הורגש בכושר הגופני, זה הורגש בקצב המשחק, וזה הורגש במיוחד במשחקים שבהם היה צריך אופי וסבלנות.
גם מבחינה קבוצתית, נדמה היה שהכימיה לא תמיד עבדה. היו משחקים שבהם בית"ר נראתה מאוחדת וסוחפת – ואז הגיעו משחקים אחרים, מבולגנים, עצבניים וחסרי תיאום. לעיתים אפילו הורגש זלזול ביריבה, כאילו השם "בית"ר ירושלים" לבדו אמור להספיק. הדוגמה הבולטת ביותר הייתה מול בני יהודה במשחק שהסתיים בהדחה כואבת ואובדן הגביע המדינה- משחק שסימל אולי יותר מהכול את חוסר היציבות של העונה הזו.
ועדיין, בתוך כל הביקורת, יש גם בסיס לאופטימיות.
ברק יצחקי צריך להישאר. למרות הטעויות, למרות הנפילות, הוא הצליח לייצר לבית"ר זהות התקפית, חיבור לקהל ורגעים שהזכירו למה מדובר באחד המועדונים הכי אמוציונליים בישראל. אבל כדי לעשות את קפיצת המדרגה הבאה, זה כבר לא יכול להסתמך רק על כישרון.
המשימה המרכזית של הקיץ צריכה להיות ברורה: חיזוק משמעותי בחלק ההתקפי והרחבת הסגל. ברק אברמוב יצטרך לפתוח את הכיס ולהביא שחקני התקפה חזקים, מהירים ורעבים — כאלה שיוכלו להכריע משחקים גם כשהכוכבים הגדולים ביום פחות טוב. בנוסף, בית"ר חייבת שחקני ספסל איכותיים יותר, כאלה שלא יורידו את הרמה כשההרכב מתעייף.
ובמקביל, צריך לעבוד עמוק יותר על שלושה דברים: טקטיקה, כושר פיזי וכימיה קבוצתית. כי בעונה הנוכחית היה לבית"ר הכול – קהל, כישרון, אנרגיה ורגעי שיא – אבל לא תמיד הייתה לה היכולת להחזיק את זה לאורך זמן.
אולי זו בדיוק השאלה שמסכמת את העונה הזו:
האם זו הייתה עונה מטורפת — או פשוט מטריפה?
