כבר היה לי רעיון לטור השבועי. רציתי לכתוב על המצעדים השנתיים של כאן גימל וגלגל"צ, והדרת הנשים הברורה שהשתקפה מהם, אבל בערב חמישי בוצע רצח מתועב נוסף של אישה. אם לתינוקת בת 8 חודשים. עובדת סוציאלית שבן זוגה והיא טיפלו בבני נוער בסיכון. אנשי קודש. הרוצח, הקרוי בעלה, ניסה להתאבד ונפצע קשה. התינוקת? רגע לפני שהתמוטט, הצליח להעביר אותה לאחד השכנים.
הפעם הנרצחת היא אחות של חברה קרובה. אישה שכל עשייתה לחנך לשוויון מגדרי, לקדם נשים ולמנוע את הרצח הבא. "העולם הפמיניסטי זועק" כתבה חברה אחרת. כשקראתי את המילים האלה, תהיתי מדוע אנחנו עכשיו מדממות וכואבות יותר מתמיד? כי אנחנו מכירות את אחותה של הנרצחת? או אולי כי זה לא "עוד" רצח במגזר מסוים, ששם זה, לצערנו, "נהוג"?
ביום שישי מצאתי את עצמי אובססיבית מחטטת לנרצחת ולרוצח בפייסבוק. רואה כמה שמחה ואושר ובעיקר- אהבה זה לזו. כמה אושר התפרש על פניהם. ביום האהבה הלועזי הוא שלח לה פרחים עם ברכה מרגשת, שכל אישה רק הייתה רוצה לקבל. הוא עובד בעמותה שכל כולה סיוע לבני נוער. בפיד שלו אנשים המומים. אבל זה רק פייסבוק.
מה באמת קרה? למה? אלה כבר לא שאלות ששואלות המשפחות הקרובות, החברים. זה שאלות שכל אישה ואישה שואלת את עצמה כעת. מנסה לחשוב האם הגבר המושלם הזה שנמצא לצידה, האבא המדהים לילדיה, השותף לחיים שבחר בה והיא בחרה בו, הוא האדם שיגן עליה וישמור עליה שלא יאונה לה כל רע. כי אם זה קרה למיכל, למה שלא יקרה גם לה?
למה שיום אחד היא תרצה לנסוע לחו"ל או יהיה איזה ריב אוהבים רגיל והוא לא יחליט להוציא סכין ולדקור אותך? והפוך? מה יגרום לך לא לשבור עליו כוס מעצבים כי הוא איחר לאירוע שחשוב לך או לא הביא את הטיטולים הנכונים לילד? סליחה שמקטינה מסיבת המעשה, אבל אני לא רואה סיבה אמיתית לרצח של האישה שאהבת יותר מכל. תתגרש, תצא מהבית, תתחיל לעשן, לרוץ, סע לחו"ל, תעבוד בגינה, תתחיל לנקות, תלך למטווח מסודר ומפוקח, תבגוד או תקנה שק האבקות. רק אל תרצח. בבקשה, אל תרצח.
איני יכולה לתאר את הכאב של חברתי ומשפחה ברגעים אלה. זה לא נתפס ולדעתי לא ייתפס. האישה שמדברים עליה, שברגע אחד סיימה חייה, נשמעת כמו זהב טהור שרק חיפש להאיר דרכם של אחרים שאיבדו אותה. אולי זה מה שניסתה להיות עבור בן זוגה- תוואי של אור ותקווה. עד שהוא, מכולם, כיבה את האור הזה.
ואם נחזור לעולם הפמיניסטי, אולי הוא זועק כי מדובר באחות של "אחותנו". מישהי שבמאבק הזה בדיוק כמונו. שזועקת, שיוצאת להילחם, שמחנכת לשינוי. פעילה חברתית, כמונו, שרוצה שנשים תמצאנה את קולן ותגיע לשוויון המיוחל בשכר, באקדמיה וביחסי המשפחה.
ואולי מותה בטרם עת, בדרך הטרגית הזו, של מיכל סלה ז"ל, לא מותיר עוד תקווה להילחם. כי יצאנו לרחובות. והכנו שלטים. והגענו לוועדות בכנסת. ולחצנו על הממשלה לשחרר כספים למטרה. ודיברנו אל גברים ונשים שיירתמו למאבק. זה כבר לא לייק בפייסבוק. ממזמן לא לייק בפייסבוק. אז איך זה קורה דווקא לה? זו שניכר שלא היו סימנים על הקיר. ההפך, זה היה קיר שמח מאד, מלא באושר, חיוך ואהבה. מלא בנתינה. קיר שמעניק השראה ומשרה אווירה נעימה. קיר שנגדע בהנפת סכין אחת. קיר שהותיר אותנו עם הרבה סימני שאלה. בעיקר עם השאלה: למה?
