הרבה זמן לא הייתה לי זוגיות מהותית. חמש שנים למען האמת. ואז זה הגיע בבומרנג. היציאות, הבילויים המשותפים, הריבים וההשלמה אחר כך. תמיד רציתי שבן הזוג שלי יהיה חבר טוב שלי. מישהו שאני אוכל לחלוק איתו סודות, לצחוק איתו בצורה משוחררת ולהרגיש איתו בנוח. וזה המצב. אני מרגישה בנוח.
כשאני רואה זוגיות אידיאלית לנגד עיניי, אני רואה מיד את הזוגיות של ההורים שלי. חברות אמיתית, שהיו בה הרבה קשיים, אבל ניצחה את הכל. היום ההורים שלי מבלים יחד, נהנים יחד ואפילו אפשר לומר שנמצאים בתקופת הקוצי-מוצי שלהם, כמו פעם.
לפתע זה הכה בי: מתי זוגות מאבדים את ה"קסם" הזה? את הרצון לגעת אחד בשנייה כל הזמן. לנשק. לחבק. להפתיע אחד את השנייה (או אחת את השני). להיות יצירתיים בפתקים או הודעות נחמדות שמשאירים לבן/בת הזוג. זה כיף וגורם לחיוך. למה זה מפסיק?
נכון. כולכם ישר אומרים ביניכם לבין עצמכם: באים הילדים, נגמר הקסם. אבל לפני שאני נותנת בראש להורים ממורמרים (שלא עושים חשק להביא ילדים בעצמי), אני רוצה לתת בראש לזוגות הנשואים שהם "קידס-פרי", יעני נטולי ילדים. מתי הפסקתם ליהנות בחיים? מה הבעיה לצאת קצת? וגם בנפרד? מה הבעיה? זאת עם חברים שלה זה עם חברים שלו.
אנשים נהיים "כבדים" בזוגיות. זהו. מצאו את הנחלה הבטוחה ונוח להם. נוח מדיי. "לא, אחי, אין מצב, אנחנו פה, רואים 'משחקי הכס' ותכף נלך לישון". "לא, מאמי, הוא עוד לא חזר מהעבודה ובטח יהיה רעב וחוצמזה, עזבי, אני גמורה, אין מצב". וזה מלחיץ אותי. לא בא לי אף פעם להיות הבחורה שדוחה הזדמנויות לבילוי עם חברים. זה משחרר מאוד מהחיים שאני חיה ביום-יום.
כשהייתי יועצת פרלמנטרית, עבדתי כמו חמורה מבוקר עד ערב. לפעמים חורשת כל הארץ, בין אולפנים או חברי מרכז מערים שונות, ובסוף היום, גם אם זה היה 12 בלילה, הייתי יוצאת עם חברים. כי לא חשוב מה, הייתי צריכה את הפורקן הזה. את הצחוק. את הדיבור על נושאים אחרים חוץ מהעבודה או לדבר רק על עבודה, אבל בהומור.
בכל העשור האחרון חברות שלי (וגם חברים) בכו לי כמה הן רוצות לחיות בזוגיות ולהתחתן כבר. אני מבינה את זה. צורך בסיסי להיות נאהבת. הכל טוב. אבל בתור מי שפירגנה ונכחה בחתונות, פתאום אני מגלה כמה כפיות טובה קיימת בחברות שלנו כרגע. פתאום נעלמתי מחייהן ויחד איתי- הספונטניות שלהן.
גם היום, כשיש לי בן זוג, והכי כיף לי לבלות איתו כל דקה שאני ערה, אני לא שוכחת אותן. עדיין מציעה להן לבוא איתי להופעה שאני צריכה לסקר או לשתות בירה. התשובה תמיד מתחמקת. רובן אפילו לא מסתירות שזה בגלל בן הזוג. האמת? מבאס!
הייתי עושה הכל כדי שהזוגיות שלי לא תמנע ממני חיוך, אושר, ספונטניות והנאה מהחיים וזה מוביל אותי לנשואים עם ילדים. אני לא יכולה לשפוט אותם, כי אני לא במצבם, אבל קשה לי לא לרחם עליהם. כולם מתנהגים כמו זומבים על אוטומט. בואו נחזור להורים שלי. הם גידלו אותנו בלי אינטרנט ופלאפונים. סליחה על הקלישאה של "פעם לא היה לנו", אבל היא מתבקשת. אמא שלי סחבה אותנו לסידורים באוטובוסים ואבא שלי ראה אותנו לפני השינה ובסופי שבוע.
שניהם עבדו מאד קשה, אבל בסופו של יום הם מצאו את הזמן לצאת לבלות ולשמור על הזוגיות שלהם. אני זוכרת את אמא שלי מתאפרת ומתלבשת יפה ואת אבא שלי שם את מי הקולון הנהדרים שלו. את הבייביסיטריות שבאו לשמור עלינו ואת הרגעים שחיכיתי להם מאחורי הדלת עד שהמפתחות הסתובבו ומיהרתי למיטה כמו מטורפת.
זוגיות היא עבודה קשה, אבל אתה לא מפסיק לעבוד כשאתה מתקדם בסולם למעלה. והייתי רוצה לחשוב שאפשר אחרת. שאפשר להיות זוג כמו ההורים שלי. שאפשר להיות על הרכבת הזו ולהבין שהיא בכל רגע יכולה להתרסק, אבל אם מטפלים במסילה נכון ומשמנים אותה ועוקבים אחריה, היא תדהר בצורה הכי חלקה שיש. נסיעה טובה.
