יום הזיכרון. נאום ראש הממשלה בהר הרצל בפני המשפחות השכולות. יושבת. מאזינה לו בשקיקה, כמו תמיד. אני באמת אוהבת את הנאומים שלו. יודעת שבכל נאום יש צבע וצריך לחפש את המשמעויות הנסתרות. אבל הפעם לא היה שם כלום. כמה ימים אחרי מטח יריות על הדרום, רגיעה- שכולם יודעים שהיא זמנית בלבד-ואני נותרת מאוכזבת מאוד.
איך שהוא מסיים אני כותבת את הפוסט הבא: "אני באמת אוהבת את ראש הממשלה שלנו. באמת. עשה דברים נפלאים למען המדינה. אבל היה בא לי, לשנייה אחת, שבטקס הזיכרון לנופלים הוא יעמוד ויאמר שהוא מצטער. מצטער שכל אחד ואחת בקהל איבדו את יקיריהם. שהוא לוקח אחריות על כל הרוג והרוגה בתקופת שלטונו. שהוא עושה ויעשה הכל בכדי למנוע הרוגים מחיילנו ואזרחינו, להגן עלינו. ויותר מכך – שהוא מתחייב לפעול, החל מיום העצמאות הזה, לאיחוד העם, לפיזור אהבת חינם, גם למתנגדיו ולשיתופי הפעולה הנדרשים למען העם.כאישה של מילים (שיודעת שהן בקלות הופכות למעשים), הייתי מאושרת לשמוע נאום אחר מראש הממשלה. כל ראש ממשלה שיקום במדינה הזו".
התגובות שקיבלתי היו מאנשי ליכוד, חבריי, שנפגעו. "ביבי לא מאחד? את טועה", "אין לי מה לומר על כזה פוסט" והשיא: "אני לא רוצה ראש ממשלה פיה שיפזר אהבה". ישר בבטן. אני לא פוחדת מביקורת ולא פוחדת גם להשמיע אחת, גם אם היא לא נעימה, ועם זאת, חבל לי שאנשי ליכוד ממש לא קיבלו את הביקורת הקלה שהייתה נטולת צד פוליטי ונטו התייחסה לדמות ראש הממשלה הניצבת מולי. כמובן שמי שהגיבו לפוסט בתרועות צהלה ושמחה היו אנשי שמאל ומיד אמר לי מישהו שאם שמאלנים מובהקים מחמיאים לי אזי כנראה שעשיתי משהו לא נכון.
חבריי בימין בחור להיפגע מביקורת קלה על ראש ממשלה בישראל, אבל לא הבינו את המהות של הבקשה: שיהיה מנהיג. אין פסול בלבקר את ראש הממשלה, כיוון שאני אזרחית לפני הכל. בעיניי, לא חולשה לקחת אחריות ולהסתכל למשפחות השכולות בעיניים ולומר להן: "אני, אח שכול, לוחם בסיירת, ראש הממשלה כבר קדנציה חמישית, מבטיח שאעשה הכל, אבל הכל, כדי שלא יתווספו אליכן עוד משפחות בשנה הקרובה. אין זה מן הנמנע שיהיו לנו נפגעים, אבל זה המחיר של הגנה על מדינת ישראל".
ברגע שראש ממשלה בישראל נבחר הוא כבר לא רק מוביל המחנה שלו, אלא מוביל את המדינה כולה באידיאולוגיה של המחנה שלו. וזה הבדל מאוד גדול. כן, ביבי אמר בנאומיו האחרונים, לא אחת, שהוא ראש הממשלה של כולם. זה נחמד מאוד ושמחתי שאמר את זה, אבל אסור שיהיה רק מילים מהפה החוצה, צריך להראות במעשים. צריך לאחד. צריך לאחות את השסעים ולהוביל מדיניות של רגיעה- לא רק מול חמאס ואיראן, אלא בתוכנו.
צריך לגנות שופט בדימוס שאומר דברי שנאה נגד מנחה דתייה, הרבה לפני שמגיבים לאשת בידור כי קראה למדינה "כל אזרחיה" (גם אם לא הבינה את המשמעות העמוקה של דבריה). צריך לבקש בנימוס ממקורביך- משפחה, חברים או יועצים- שינסו כמה ימים לא להשתלח בכל מי שמפנה כלפיך ביקורת ולתת לך, כמנהיג, לבחור אם להגיב או להתעלם.
צריך להוריד להבות. לא להגיב לכל עיתונאי שכותב משהו "מרושע", בטח ובטח אם הוא לא נכון. שיגיד, תמיד אפשר לתבוע דיבה- זה עבד בעבר, אין סיבה שלא יעבוד שוב. לצאת לעבוד. להראות עשייה. לפרגן לשריך על העבודה שהם עושים. לתת להם רוח גבית. בסוף הכל יוצא החוצה- הטוב והרע, אז לא עדיף שנתעסק בפירגון במקום בליבוי שרפות?
