בואו נדבר על כאב. כאב פיסי כזה שלא עובר תוך דקה. כאב כזה שלא נושמים לתוכו. כאב שמשתק את כל המערכות בגוף ואי אפשר לתפקד. יש כאלה שיחוו אותו פסיכולוגית בלבד, ויש כאלה שיתקפלו ממנו וירצו פשוט למות או להרוג את כל מי שמסביב.
חודש מרץ הוא חודש המודעות למחלת האנדומטריוזיס. לא שומעים עליה יותר מדיי, אבל היא ממש לא מחלה חדשה. למעשה, האנומטריוזיס מוכרת ברפואה למעלה מ-100 שנים. אנדומטריוזיס (אנדו = פנים, מטריום = רחם) היא מחלה גינקולוגית כרונית, דלקתית, תלוית אסטרוגן שבה תאים הדומים לתאים של רירית הרחם – הרקמה שמצפה את הרחם מבפנים – גדלים באזורים שמחוץ לרחם, כמו החצוצרות, השחלות או באזורים אחרים בחלל הבטן ובאגן הנשי. לעיתים הם עלולים לגדול אף באזורים מרוחקים יותר. עזבו, היא פשוט כואבת.
לפני כמה ימים פנתה אליי קולגה שביקשה ממני רעיונות לקמפיין למען המחלה. דבר ראשון שאמרתי לה: "חייבות למצוא לזה שם, אי אפשר להגות את זה". היא סיפרה לי שלסובלות מהמחלה יש כבר כינוי קליל עבורה: "אנדו". ולמה צריך לעורר מודעות למחלה, אתם שואלים? כי מדובר במחלה שלצערי מתפספסת לעתים קרובות מדי בקרב רופאים, תוך גרימת סבל רב, לעתים לאורך שנים, שניתן היה להימנע ממנו.
בראיון לערוץ 13 אמר פעם ד"ר רון שינמן, מנהל יחידה אנדוסקופית גינקולוגית בבית החולים מאיר, כי "הבעיה מבחינת הגילוי היא בשל העובדה שיש המון סימפטומים שמשותפים לה ולמחלות אחרות או שמשותפים גם לנשים בריאות שאינן סובלות ממנה כמו כאבים בווסת". המטרה שלנו שנשים הסובלות מהמחלה יאובחנו הרבה יותר מהר וכך גם יטופלו מהר יותר.
זה מוזר שבשנת 2022, נשים צריכות להכניס למודעות מחלות שהן סובלות מהן, בעיקר כשהרפואה מכירה בהן עשורים שלמים. כך יוצא שב13 במאי מציינים את יום המודעות לפיברומיאלגיה- דאבת השרירים- מחלה שבעבר אובחנה כדיכאון בקרב נשים. אבל כבר למעלה מעשור (אם לא שניים) המחלה הזו כבר מוכרת ויותר ויותר נשים מאובחנות בה, אז למה לא מדברים עליה יותר?
אני לא יודעת למה שתי המחלות האלה עדיין זקוקות שילחמו עליהן תודעתית, אולי כי אין לנו זמן לעשות להן לובי? אולי כי כואב לנו מדיי? אולי כי גם אם נצעק חזק, לא תמיד ישמעו אותנו. מעולם לא אובחנתי בעצמי בפיברומיאלגיה, למשל, אבל אני בטוחה ב99 אחוזים שהיא קיימת בגופי. הגוף שלי מייצר דלקות והשרירים כואבים מכל פעילות ולו הכי קטנה שאני עושה. אני חיה עם כאב תמידי, שברגעים נדירים בלבד חולף.
אז מדוע אני לא הולכת לנוירולוג שיאבחן אותי רשמית? בשביל מה? אין תרופה לפיברו, וכבר ראיתי את כמות הוועדות שנשים צריכות לעבור כדי לקבל איזשהו טיפול כמו כדורים, פיזיותרפיה, הידרותרפיה וכיוב. מעדיפה לעבוד ולשכוח מהכאב. ואם צריך- אני נכנסת למנוחה. במדינת ישראל הבירוקרטיה קשה יותר מהאיבחון הסופי.
נחזור ל"אנדו". לכאב הזה יש השלכות רציניות על הנשים הסובלות מהמחלה. אחת לחודש לכמה ימים את מושבתת. נקודה. מבלי שבמשאבי אנוש יכירו בזה (תצטרכי לנצל ימי מחלה או הצהרה מזעריים שלא יספיקו כלל), מבלי שהבוסים שלך יכירו בזה. מבלי שהלקוחות שלה יכירו בזה. אז אם אתם שומעים על חברה או קולגה או עובדת שלכם שסובלת מזה, תהיו אמפטיים איתה ובעיקר- תכירו בכאב שלה. זה כבר חצי דרך.
