בין הוותיקן למעלה אדומים: המלחמה על מקומו של משה קסטל

בזירה הבינלאומית של שנות ה-50 וה-60 נחשב קסטל לכוכב שהתיך את המודרניזם האירופי עם שורשי המזרח הקדום. הוא זכה בפרס יוקרתי בביאנלה בסאו פאולו (1958), זכה למונוגרפיה נלהבת ממבקר האמנות הצרפתי מישל טאפייה, וזכה לשבחי ה"ניו יורק טיימס", שתיאר את תבליטי הבזלת שלו כ"אסטלות עתיקות בעלות נוכחות היפנוטית". עשירי ארצות הברית, ובראשם נלסון רוקפלר, רכשו את עבודותיו, וציורי הקיר שלו עיטרו את מרכז רוקפלר במנהטן. שיא ההכרה הגיע ב-1973, כשיצירתו נבחרה לאוסף האמנות הדתית המודרנית של הוותיקן לצד ענקים כמאטיס, שאגאל ודאלי.

בישראל, לעומת זאת, התחוללה מלחמת תרבות. אף שתנועת הקאנון "אופקים חדשים" הוקמה בסטודיו שלו, חבריו בהובלת יוסף זריצקי כפו קו של "מופשט אוניברסלי" שמחק כל סממן יהודי. קסטל, שהכניס למופשט את קבלת צפת, פיוטי אביו והכתב העברי הקדום, סומן כפולקלוריסט. בשנות ה-70 וה-80, כשהגילדה התל-אביבית קידשה את "דלות החומר" – דיקטים, צבע תעשייתי, חילוניות ואירוניה – קסטל ייצג את האנטיתזה המוחלטת: פאתוס, קדושה, אבן בזלת גלילית ועלי זהב. היעדר משרת הוראה ב"מדרשה" או ב"בצלאל", חייו האריסטוקרטיים על קו פריז–ניו יורק ומיקום המוזיאון במעלה אדומים השלימו את החרם השקט מצד הממסד התל-אביבי.

עם זאת, מסגורו של קסטל כסיפור קלאסי של "ישראל השנייה" המקופחת חוטא לאמת ההיסטורית. קסטל לא פעל מעמדת נחיתות של פריפריה מוחלשת, אלא מתוך אדנות של אצולה ספרדית-ירושלמית ותיקה (דור 15 בארץ). יתרה מכך, הנהגת המדינה אימצה אותו כצייר הרשמי של הריבונות הישראלית, ויצירות הענק שלו מעטרות את משכן הכנסת ומשכן נשיאי ישראל. סיפורו אינו סיפור של חולשה, אלא התנגשות טיטאנים בין תל אביב החילונית ודלת-החומר לבין ירושלים ומדבר יהודה – בחירה מודעת בנצח של אבן הבזלת על פני הדיקט הזמני.