"זה חרטא", אמר בשישי בערב, לאולפן חדשות 12, השר צחי הנגבי, על הטענה שלאנשים במדינה אין מה לאכול, ועל הדרך עיצבן מדינה שלמה שלא שומרת שבת (ובטח עוד חלק במדינה שכן שמר שבת וקפצה לו הכותרת לעין עם צאת השבת). כמה שעות קודם לכן, מתפרסמת כתבתה של חן ארצי- סרור, עיתונאית פמיניסטית מובהקת של "ידיעות אחרונות- 7 ימים", על חה"כ החדשה של כחול-לבן, הילה שי וזאן, ששם היא מבטלת את תחושת הקורבנות של נשים במאבק הפמיניסטי. גם היא הקפיצה לא מעט אנשים. בעיקר נשים.
לפני שאכנס לאמירות, חשוב לי להבין מה גורם לאדם להוציא אמירות מכלילות כאלה לתקשורת. הרי השר הנגבי לא חדש בעסק, למעשה הוא הח"כ והשר הוותיק ביותר בממשלה ובכנסת, והח"כית הטרייה היא עיתונאית לשעבר ואף שימשה בכמה תפקידי דוברות. כלומר, שני האנשים האלה מבינים את כוחה של מילה, בטח ובטח על גבי התקשורת. בטח ובטח כשאת, או אתה, נבחרי ציבור.
כשאמירות כאלה יוצאות מהפה, אתה מעלה בפני הציבור, בעיקר ציבור העיתונאים שיפרשן את דבריך, את מי אתה מייצג, בעצם, באמירות האלה? מה האינטרס? מי עומד או עומדת מאחורי הכתבה או הראיון שנעשו עמך והאם דבריך אכן יצאו מהקשרם? מספיק סימן שאלה אחד כזה של עיתונאי או מוביל דעת קהל- והטמעת אותו גם בקרב הציבור.
אחת הביקורות המרכזיות נגד השניים, בסוף השבוע האחרון, נגעה לפריבילגיה שבה השניים נתונים: על שי- וזאן נאמר שהיא לא הייתה צריכה להיאבק את המאבק הפמיניסטי, ולכן היא מקלה בו ראש ומקטינה ממנו, ולגבי השר, הבינו שהוא שבע מאד כיוון שגר בשכונת יוקרה ומרוויח 50 אלף שקלים על ישיבה במשרד ראש הממשלה, בלי תיק ממשי. ביקורות צודקות ביותר, בעיקר למי שלא נכנס לעובי הקורה של הדברים.
לאדם הממוצע, זה שלא מתעסק בפוליטיקה, שח"כ הוא בשבילו עוד שם על גבי העיתונים או בטלוויזיה, משהו לדפדף בו, או לדפדף אותו, האמירות האלה מקוממות, ובצדק. איך אתה מעז לומר לי, בעל עסק שכבר 4 חודשים יושב בבית, שאין כאן אנשים שאין להם מה לאכול. איך את מעזה לומר לי, שעברה אלימות מהאבא בילדות, שאני לא קורבן (יש לציין שאני לא זה ולא זה, למען הסר ספק)? "מנותקים".
ובכן, אינני דוברת של אף אחד מהם- לא של הנגבי ולא של שי-וזאן, אבל עצה ידידותית יש לי אל שניהם: אל תדברו על מה שאינכם חוויתם בעצמכם. גם אני כבר למדתי את הלקח הזה: אינני הדוברת של העדה האתיופית ותחושותיה, אינני דוברת של העם הערבי, אינני דוברת של העניים ולמרות שהקמתי עסק משלי, אינני דוברת של עסקים אחרים. אני יכולה להביע דעה, אבל לא לקבוע עובדה. אני פריבילגית מדיי לזה.
בעידן המדיה של היום, כל אמירה היא עולם ומלואו. אנשים חיים ביותר מרשת חברתית אחת. מקבלים מידע וחדשות ביותר מרשת חדשות אחת. מה שבYNET שכחו לציין, ב"וואלה" יציינו עם ציטוט של בכיר. מה שחדשות 12 בחרו שלא לשדר, בפייסבוק כבר יעשו מזה מטעמים. אי אפשר באמת להסתיר אמת: הכל מוקלט, מוסרט ומפורסם.
למרות שאני אישה שאוהבת לכתוב, ויודעת להתבטא, אני מגלה, עם השנים, שאני יותר אשת עשייה. למעשים בפועל יש יותר משקל, עבורי, ממילים. הדוגמא הכי טובה לכך היא השר לשעבר, בצלאל סמוטריץ', שמצא את עצמו, לא אחת, במוקד של אמירות בעייתיות וגזעניות, אבל בפועל עשה עבודה טובה מאד כשר ודאג לכל האוכלוסיות, ולא רק למגזר שבחר בו.
ועם זאת, מילים פוגעות. כשאתה נבחר ציבור, עיניי הציבור נשואות אליך ומצפות לראות איך אתה מטפל במשברים ובבעיות שלו. אנחנו בתקופת משבר. משבר אמון, משבר כלכלי ומשבר חברתי. בכל אלה, אסור לנבחרי הציבור שלנו, להיות אלה שמציתים את הגפרור על השמן הזה. אל תחפשו כותרות בומבסטיות, פשוט לכו ותעשו למעננו.
