סלוגני בחירות הם דבר מאד משעשע, אבל לא תמיד מותאמים לאדם אותו הם מייצגים. מאד מצחיק יהיה לראות תושב חוץ משתמש במשפט: “הכי אסלי שיש”, כשיש לו מבטא כבד, או אישה שמתמודדת שתרוץ תחת הסלוגן: “היחידה עם ביצים”. אין ספק, עם זאת, שכמה שיהיו משעשעים, סלוגני בחירות נועדו להדבק למצביע לראש וזה המדד היחיד לאיכותם ולהצלחתם.

בימים האחרונים הצטרפו רשימת “מחל” למירוץ בצורה רשמית כשפירסמו על האוטובוסים את הסלוגן “הליכוד זה כוח”. את כמה מהצעירים במפלגה זה עיצבן: למה כל דבר במפלגה חייב להיות בכוחניות? הסכמתי. אני מעדיפה במוח מאשר בכוח ולכן, בעיניי, זה נראה כמו סלוגן אלים ותוקפני שיהיה קשה מאד להתחבר אליו, בשונה מ”האהבה לירושלים תנצח” של משה ליאון, שהיא רכה, אמיתית וכנה.

עם זאת, בימים האחרונים ליאון בחר להסלים והפך ממועמד אוהב ורך ל”בולדוזר”- קמפיין חדש שלו שרץ על האוטובוסים. ואני שואלת למה? תחילה, למה בכלל לשנות סלוגן? אני לא רואה את דודו אהרון או עומר אדם מוציאים להיט ואז משנים לו את הלחן, אז למה מועמד לבחירות עושה כך? ודבר שני, ואני חוזרת על השאלה מהפסקה הקודמת: למה בתוקפנות? ירושלים חווה כל כך הרבה טלטלות וקושי, אולי תמשיכו לדבוק באהבה ולהשתמש במילים קצת יותר חיוביות לקמפיינים?

הקמפיין הרך הבא הגיע מזרועותיה של המתמודדת רחל עזריה: “תאמינו, זה אפשרי”. עזריה פונה ללב המאחד, שזה מקסים מחד, אך מעט מתחנף מאידך- כרוצה לקלוע לכל הכיוונים. אבל הנה זווית שלישית-כן,  אני רוצה מועמדים שיתחנפו אליי, הבוחרת, ויגרמו לי להאמין שהם זקוקים לי ולקול שלי. שהם הולכים להזיע בשבילי בחמש השנים הקרובות החל מהראשון בנובמבר.

הכי שיעשע אותי היה הסלוגן של זאב אלקין שנכנס לחיינו עם “יותר”, כאילו מדובר במועדון הטבות לחיילים. הסלוגן של אלקין יותר קונקרטי, קר ומחושב כאומר: זה מה שאני מביא איתי, טייק איט או ליב איט (ולמתקשים בשפה: קחו את זה או שחררו אותי באמא שלכם). אין חכם כבעל ניסיון ואלקין מגיע עם המון ניסיון בארצי ועם זאת, במוניציפאלי אני ממליצה לו להתאמן על חיבוק וחיבור לתושבים מלמטה ופחות להביט על העיר כמו מזל”ט- מלמעלה.

משהו שחבר שלח לי, שמשך את תשומת לבי, היה דווקא סרטון שאבי סלמן עשה לפני שמונה חודשים בערך. בסרטון יושב סלמן מול המצלמה ומציג את עצמו במשך כדקה וקצת- משך הזמן שלוקח לשתות קפה שחור. אין לי מושג למה סלמן לא המשיך עם הקו הזה בקמפיין שלו. הסרטון בא ממקום נקי, כן ואמיתי ואם היה מגיע לכל תושב בירושלים, ייתכן וסלמן היה מצליח לגרוף קצת יותר מהאחוז שמקנים לו הסקרים, נכון להיום.

אנחנו בירושלים אוהבים פשוט, קצר וקולע. אנחנו רוצים שיגידו לנו שאנחנו- עם נעלי הטבע, מכנס החאקי או החולצה המכופתרת של שבת- נמצאים דרגה אחת מכל השאר. אבסורד, נכון, אבל זה מה שעובד. אנחנו רוצים להרגיש שהמועמדים מאמצים אותנו לחיקם כאחרוני הסחבקים. בא לנו לשתות קפה שחור עם ראש העיר, להזמין לבר מצווה של הבן את ראשי הוועדות ולחגוג עד השעות הקטנות של הלילה עם חברי המועצה באיזה על האש שאירגנו.

בסופו של יום (אם נגנוב, לשנייה, לליאון את הסלוגן) האהבה לירושלים אכן תנצח- השאלה איזו אהבה תורעף עלינו, התושבים-אהבה בצורת סיסמאות וכסף או אהבה של קפה שחור חם ומפנק? מה באמת יקנה אותנו? ואם בכסף עסקינן- אולי כדאי שנחשוב מי מהמועמדים באמת מהמר ושם את כל הז’יטונים עלינו. אחרי הכל- “הבית”, כמו בפוקר, חייב לנצח.

תגובות

comments