שבועלדת בפתח וזה זמן מצוין לעצור ולהביט. לחשוב על הטוב והרע בשנה החולפת ובעיקר- ללמוד לקחים קדימה. בפתח יום הולדת 32, לפני שנה, איחלתי לעצמי שזו תהיה שנת הל"ב כמו שהיא- מלאה באהבה, אבל ללב יש כמה חדרים שמחולקים בין מגוון רחב של רגשות ואכן, זו הייתה שנה חוויתית עמוסה בהם: פחד, כעס, חרדה, כאב, שמחה ואהבה.

אחד הלקחים המדהימים שאני לוקחת איתי לשנה הקרובה, בסל הלקחים של חיי, הוא המילה "סבלנות". למדתי אהבה, למדתי חמלה, למדתי סובלנות, אבל סבלנות לא תמיד הייתה נחלתי. הייתי נוהגת לחשוב שאם אמתין אפספס כל כך הרבה, אבל בשנה האחרונה למדתי כמה נכון המשפט: "סבלנות מרה – פירותיה מתוקים". זה משפט שאמא שלי תמיד נוהגת לומר לי, אבל בשנה האחרונה הוא הפך רלבנטי מתמיד ומוטמע היטב במעמקי נפשי.

באיזשהו מקום נראה שכולנו איבדנו את סבלנותינו. איבדנו אותה בכבישים, איבדנו אותה במועדוני הבילוי, איבדנו אותה בין שכנים וחלק- בתוך המשפחה ובין החברים. אנחנו חייבים שהצד השני יענה, כי כבר עשר דקות שמסומן "וי" כחול המסמן שנקראה ההודעה. אנחנו חייבים להגיע ראשונים. אנחנו חייבים לעקוף את הזקנ/ה בכביש. חייבים לקרוא את ההודעה ברמזור הקרוב, למי איכפת שמחכים לנו יתר הנהגים?

אנחנו חייבים כבר בגיל 30 להיות עם משפחה ודירה ורכב וקריירה מצליחה. אני חייב, אני רוצה, אני צריך. ספר שכמעט כולנו יכולנו לכתוב בשלב כזה או אחר בחיינו. ובכן, אין טעם, תמיד נוכל לפספס משהו, אבל לא מבאס יותר לפספס דברים כשאין סבלנות?

בסופו של יום, הסבלנות היטיבה עם חבריי וחברותיי גם כן. נכון, בגילנו, כבר רוצים להיות 'מסודרים' ולהגשים את כל החלומות שהיו לנו כשהיינו בני עשרים, תמימים וחולמים, אבל מה שכולם שוכחים הוא שזה תהליך שדורש הרבה רצון, עבודה קשה ואמונה. אמונה בדרך שלך, תוך כדי שאתה עולה בעלייה הקשה והמכבידה.

כל דור רוצה להצליח יותר מקודמו ומהר יותר. זו הסיבה שהפכנו לדור שמונע מהישגיות ומצליחנות, מבלי לעצור שנייה ולחשוב מה שתי המילים האלה אומרות ומה האפקט שלהן על חיינו. מהם ההישגים שאני רוצה להשיג, מהי הצלחה? כאחת שעובדת לפי תהליך, כשכל דבר שקורה בחיים שלה תלוי בדבר שהקדים לו, אני יודעת להעריך היום את הדרך ולא רק את המטרה. אולי לא הגעתי לפסגה, אבל אני בהחלט בדרך הנכונה.

בשנה החולפת גם הגשמתי לא מעט חלומות. חלומות חבויים וגלויים כאחד. הפכתי שדרנית ברדיו- אחרי ימים ארוכים בהם שימשתי מפיקה מאחורי הקלעים, פתחתי עסק משלי, הכרתי ירושלמים רבים (כפי שתמיד רציתי- להכיר את אחיי מקרוב) ומיזמים שלי ושל שותפיי קרמו עור וגידים והפכו אנשים רבים (ואותי) למאושרים מאד. לא יכולתי לבקש שדברים יקרו אחרת.

בעוד כמה ימים אגדל בשנה וכמובן שעם היומולדת מגיעות התהיות: "אם הגעתי לאן שרציתי, בימים ההם, כשהייתי בת עשרים ומשהו?". התשובה היא "כן" ועתה, זה הזמן לחשב חלומות מחדש. להניח את הראש מעט ולחלום, כי, איך אמרו הג'ירפות? "מי שלא ישן לא חולם ומי לא חולם- כועס". אין ספק שלמרות שהיא עדיין לא מוטמעת בי חזק, המילה "סבלנות" זכתה לכבוד רב בחיי ואני יודעת שאשתדל להעניק לה יותר מקום בהם. לחיי השנה הקרוב.

תגובות

להשאיר תגובה