קולות נפץ רבים בקעו מההרים בסוף השבוע האחרון. כל ירושלים רעדה ומנוחת השבת הופרעה. מבחני הבגרות הפלסטינית הגיעו והחגיגות החלו: זיקוקי דינור בלילה וביום. חגיגות מטורפות של 24 שעות, לכבוד 71 אחוזים של מסיימי בגרות בקרב האוכלוסייה. אין ספק, הערבים יודעים לחגוג הצלחה.

למרות ההפרעה הטורדנית לעיר של כמעט מיליון תושבים, ידעו לא מעט לקבל זו בהכלה ובהבנה ופירסמו פוסטים "מרגיעים" לאוכלוסייה הנפחדת והמבולבלת, במקביל לאיחולי הצלחה ומברוק לילדים הפלסטינים. חיבוק דוב שכזה לא נראה בקרב הישראלים כלפי עצמם כבר שנים. לא זכור לי כזה חיבוק כשמסיימי הש"ס סיימו קריאה ולמידה של שנים. אהבת חינם שמופנית בסלקציה נוראית.

כבר הרבה זמן שאין הכלה והבנה ב"צד" שלנו. אנחנו מפולגים כל כך, שלא חשוב מה נאמר, מה יתפרסם, מה יגידו- יהיה לנו מה להגיד, להעיר. את מה לבקר. אין פירגון. אין אהדה. אין אמפטיה אמיתית. כזו שבלי אינטרס (עשייה למען פרסום או קידום).

אין לי שמץ של מושג למה מרואיינים עדיין מגיעים ל"אופירה וברקו"- זוג המראיינים הכי נאלח בטלוויזיה- אבל בשישי האחרון הגיע אליהם אביר קארה, ממובילי מאבק "אני שולמן" למען העצמאים בישראל. אני יכולה להבין שעם ההצלחה באה האופוזיציה, ויש למהלך מתנגדים, אבל אין ספק שגם המון תומכים. פתאום למגזר הזה יש קול והוא חזק מתמיד.

בחמישי האחרון הודיעו ראש הממשלה ושר האוצר על שורה של הקלות ומענקים לשכירים ועצמאים בישראל. אני לא מבינה גדולה בכלכלה, מודה, אבל כעצמאית, עם עסק קטן שאך נפתח לפני שנתיים, ההקלות האלה נראות לי הוגנות מאד, תוך שאני מבינה שהמדינה לא צריכה, וגם לא יכולה, לממן לנו את החיים עצמם. אלה שמורכבים מלק ג'ל שחייב לתפעל, או אייפון חדש שיצא לשוק או אפילו בשר לעל האש מפנק. היא צריכה לדאוג שלא נישאר רעבים ושתהיה לנו קורת גג. את היתר אנחנו נצטרך להשלים בעצמנו בעבודה קשה ובהתמדה.

אז למה כל כך הרבה אנשים כעסו על קארה כש"גילו" בשידור שהוא מסתמס עם שר האוצר, ישראל כ"ץ? כינו אותו בשמות גנאי, התנכרו אליו, ביקרו אותו וזלזלו בו. על מה? בא נציג מובהק של העצמאים ומנסה לשנות למען מאות אלפי עצמאים בישראל, לא טבעי ששר האוצר יעמוד איתו בקשר אדוק? ההפך. אני מצפה ששר האוצר יתנהג ככה. קארה תרם מחייו חודשים שלמים למעננו, הכי ראוי וצודק שהוא יישב עם 120 חברי כנסת ביום-יום. ללא קשר לפתק ההצבעה שהוא שם במרץ 2020 (או בספטמבר 2019 או באפריל 2019).

הצלחה בישראל משמעותה גזר דין מוות. אנחנו עם שנולד לסבול, אז לא ייתכן שיצמחו ממנו מצליחנים. בעצם, אפשר, אבל רק אחד מכל סוג בתקופת זמן מוגדרת: עמרי כספי אחד; ירדן ג'רבי אחת; גל גדות אחת. אל תעופו על עצמכם כי אתם בטח "רוכבים על ההצלחה" של האחר.

לא ברור לי למה כל כך קשה לעזור ולפרגן לאחר, מבלי שיהיה אינטרס כזה או אחר? למה על כל דבר יש לנו מה להגיב? למה כל צעד זוכה לביקורת? למה כל מנהיג פה זוכה לכפיות טובה (ואני לא מדברת רק על בנימין נתניהו, יש והיו עוד מנהיגים ומנהיגות טובים במדינתנו הקטנה)? זה אירוני, כי כשזה נוגע לאחינו היהודים, היד שלנו כולנו מאד "קלה על ההדק", אבל, משום מה, אנחנו לא מסוגלים לירות בשביל אחינו זיקוקי דינור באוויר.

תגובות

להשאיר תגובה