אחרי שש שנים הוא הגיע- השלג. לא גדול במיוחד, לא קליט במיוחד. כמו אפיזודה חולפת. ועם זאת, נראה שרק אני, מכלל הירושלמים, לא התרגשתי "כראוי" לאירוע. לא קמתי כל 5 דקות לראות אם התחילה הסופה, לא ציפיתי לזה כבר יומיים קודם ולא הכנתי את הבית לקראת זה. טוב, הכנתי עוגיות, אבל זה בגלל חשקים אחרים.
הפיד שלי התמלא בפוסטים של אנשים שהבינו את המהות של "להיות ירושלמי" וייחסו אותה לציפייה לשלג. פתאום כל האהבה שלי לאבן הירושלמית, לבליל האנשים כאן, לשוק הססגוני או סתם להוויה הירושלמית- פתאום הכל נעלם. האהבה לשלג היא שקובעת האם אני ירושלמית או לא. האמת? זה גרם לי לחשוב פעמיים. הצליחו לערער אותי.
אבל אולי אני קצת הפכתי צינית וזה לא קשור לירושלמיות שלי. אולי העובדה שקורים בירושלים יותר מדיי התרחשויות בשנים האחרונות, שאין לי שליטה עליהן, גורמת לי לאיזו אכזבה או קהות חושים לגביה. כאילו כבר לא איכפת לי- כן יירד שלג, לא יירד שלג- עזבו אתכם, אין מוציאים את כולם להתחסן? או להצביע? או לשנות? משהו בסדר העדיפויות שלי השתנה ואני מרגישה ששלג כבר לא בטופ טן (וזה ממישהי שלכל יומולדת בעשור האחרון ביקשה גשם).
כשבכל זאת הגיע השלג התריסים שלי היו מוגפים. לא ישבתי והדלקתי אורות במרפסת ולא צפתי דקות ארוכות בו יורד. עזבו, פעם גם הייתי יוצאת החוצה שירד עליי. לחבר מניו יורק סימסתי בתשובה לשאלתו "איך השלג?"- "השלג לא קיים".
ולמרות שהוא כן הגיע ומעט נתפס, ואפילו יצא לי לחוש אותו במרפסת שלי, עדיין התחושה הייתה של אקס שחוזר אליך, אחרי שנים של התעלמות, ומצפה שתעזבי הכל בשבילו. אולי כבר בגיל 35 את לא ממתינה לאקסים שיסובבו אותך, ואת עולמך, מהקצה אל הקצה. אולי, באיזשהו מקום, למדת למתן את ההתרגשות וכאבי הבטן והפכת להיות שקולה ומחושבת יותר.
ועם כל זה, האהבה שלי לשלג לא השתנתה. לא סתם "שלג", אלא "שלג בירושלים". יש משהו בנוף הירושלמי שמסתדר עם שלג ונראה טוב. ביום למחרת, כשהכל התבהר ויכולתי לראות את ההרים הירוקים עם מעט הלבן שנותר עליהם, ירושלים נראתה לי רגועה, נקייה, טהורה. כאילו כולם עצרו מלכת. עצרו את ההפגנות, את המחלוקות. הנגיף לא הפריע, הפוליטיקה לא הפריעה. כולם התבוננו והתעסקו בלבן. ול24 שעות הייתה חזרה לשפיות. למשהו אמיתי שאליו התגעגעתי יותר- חיבורים.
התמונות מגן סאקר של תושבים משחקים בשלג. המכוניות הצחורות. אנשי השלג שנבנו. העצים שקרסו מעול הקרח שהתרכז על עליהם. והאוויר הנקי הזה, זה ששרים עליו "אוויר הרים צלול כיין"- זה הסם האמיתי. אליו אני מכורה באמת.
ירושלים שלי יפה בשני מקרים: ביום כיפור וביום של שלג. בשני הימים האלה כולם נאלמים, מתכנסים לתוך עצמם ועושים לביתם. העבודה לא חשובה, החדשות לא חשובות, אין פקקים בכביש וכולם נוהגים על פי קודים חברתיים ובעיקר- מחייכים. קדושה נוחתת על העיר ומשנה את פני תושביה.
אז אולי אני לא יושבת ומחכה לו כמו פעם, אבל כשהוא מגיע אני מתאהבת בעירי מחדש. נזכרת מה יפה מה ולמה אני עוד כאן. כי מלבד מאבקים ומלחמות, ירושלים היא עיר של חיבורים. וכשמגיע משהו שמחבר אותנו, אז אי אפשר לנתק אותנו זה מזה- אנחנו מפרגנים יותר, חזקים יותר ועוזרים יותר. אם ככה, למה לא כל יום שלג? נראה לי שהוא פשוט אוהב לראות אותנו מצפים לו, אחת לכמה שנים, ולדפוק "שואו" ענק. אבל שלג יקר שלי, אם אתה מתכוון לבוא כל כמה שנים ולברוח אחרי לילה אחד, אל תצפה שאני לא אמצא משהו אחר להתרגש ממנו בין לבין.
