יותר מהמשבר שהמית עלינו נגיף הקורונה, אני מתחילה לפחד מהמצב החברתי במדינה. כל פעם שאני חושבת לעצמי, שיותר נמוך מזה- אין, אני מגלה שיש. אלימות, אנרכיה, זילות, ביזוי. אנחנו משוסעים כל כך, שזה דורש הרבה עבודה לגשר על הפערים הללו.
יותר משהעם דורש מנהיג מדיני חזק, הוא צריך מנהיג רוחני. כזה שיוביל אותו להפחית את השנאה ולמזער נזקים. אנחנו מגלים כל יום, באמצעות התקשורת (או הצינורות שלה: אנשים, עמותות וארגונים שמרוויחים מהשסעים הללו), על עוד אדם שביזה את הערכים שלנו- אצבע מגונה על תפילין; ישיבה על המנורה בעירום; חשיפת חזה שקוראת לחשוף פרשת מותו של אדם עם מוגבלות; אלימות משטרתית כלפי ילדים וקשישים; קבוצות מניפות את דגל ישראל ומקללות יהודים אחרים. השתגענו.
הייתי שם, במחאות של 2011. בדיעבד אני מבינה שזה לא שינה. מי שהציל את יוקר המחייה, בעיקר בתחומי מזון, קוסמטיקה ובגדים, היו היזמים עצמם. אלה שנאבקים היום על העסקים שלהם ועל העובדים שלהם. מדיניות כלכלית פתחה את השוק ואיפשרה תחרות בין בתי עסק. כך נכנסו לחיינו "אושר עד", "יוחננוף", "ויקטורי", שהתחרו, איך לא, ב"רמי לוי". אז עגבנייה ירדה ל3.90 לקילו, ויכולנו לקנות עוף בשקל, אבל המרחק בין זוגות צעירים לדירה- עדיין היה ארוך ומייגע.
היינו מאוחדים אז. המחאה הייתה מנומסת והיינו תמימי דעים שאם נצא בהמונינו, מחר המדינה תעניק לנו דירה במתנה. גם בגל הפיגועים של 2015-2016 היינו איתנים. עמדנו מאחורי בעלי העסקים בעיר, וניסינו להראות שאין פחד. אנחנו נצא לבלות ויהי מה. סמכנו על המשטרה שהסתובבה בינינו. מה שבטוח, מכות לא הלכנו זה עם זה.
ובכל זאת, ב2015, עם הבחירות שנכפו, עקב יציאתה של "יש עתיד" מהקואליציה, משהו בנו מתחיל להישבר. עומדים איתנים מאחורי ציפי לבני ויצחק 'בוז'י' הרצוג, השמאל היה בטוח שהוא מחזיר עטרה ליושנה. בשנתיים לפני זה, החרדים לא היו חלק מהממשלה, וניכר שעם "יש עתיד", הם עולים על הגל לשנות את פני המדינה. ההפסד ל"ליכוד", ושמירת שלטונו של בנימין נתניהו (שנכנס לקדנציה השלישית ברצף), גורמים לאובדן הסבלנות.
אני לא רוצה להיכנס יותר מדיי לפן הפוליטי, אבל אין ספק שהמשבר, שאנחנו חווים כעת, מתחיל מנקודת הזמן הזו. מחנה שלם שמרגיש מופסד, שקולו לא נשמע, שהצד ה"לא נכון" שולט. לא עניין אף אחד אם המצב בישראל טוב או רע. מבחינתם, יושב בשלטון מחנה שהם פשוט לא מתחברים אליו: מחנה דתי; "כובש"; שמרני; קפיטליסטי וחזירי.
במקום הפרדת דת ומדינה; אישור לנישואים אזרחיים (וגם חד-מיניים) ושלום תמורת שטחים- הם מקבלים תקציבים למגזר החרדי; שר פנים חרדי; שר חינוך דתי-לאומי; שרת משפטים ימנית- לוחמנית וראש ממשלה שיש לו כמה תיקים בממשלה. ובפרק זמן קצר, גם תיקים במשטרה.
מכאן אין לאן לחזור. חוסר אמון מוחלט של השמאל בכנסת ובממשלה, חוסר אמון מוחלט של הימין במערכות אכיפת החוק ובתקשורת.
והם אשמים. 120 חברי הכנסת ה-20, שעשו הכל, אבל הכל, להעמיק את הפערים בינינו. הם בקושי דיברו על עשייה בפועל: מה קיבלנו מהם, תמורת ההצבעה שלנו בקלפי, הם דיברו רק כמה ה"צד השני" לא טוב, מושחת ונבזי.
וזה מחלחל. כל ילד בישראל יודע לדקלם "רק ביבי" או "רק לא ביבי", תלוי מה שיננו בבית. חולצות בית הספר התחלפו בחולצות פוליטיות. כל צד היה נחוש יותר ויותר למחוק את השני מהמפה. שחקנים חדשים נכנסו למערכת הפוליטית (או התברגו בה גבוה), והרבה וותיקים (טובים וערכיים) נפלטו ממנה. ולאט לאט קולנו האמיתי לא נשמע.
אנחנו, העם, נמחקנו לגמרי. הזהות שלנו, הייחודית שלנו, נמחקה כליל והפכה למספרים בינאריים- אתה אפס או אחד. זה הכל. ובחירות אחרי בחירות, בשנה החולפת, הובלנו את עצמנו לתהום עמוקה יותר: מצאנו דרכים טכנולוגיות להגדיל אוכלוסיית בוטים שתזרע שנאה בינינו (כאילו שהטוקבקיסטים הקיימים לא הספיקו); שלחנו לתקשורת כל אמירה, הקלטה, ציטוט וסרט ערוכים לסיפוקנו. והם שידרו; הלכנו לכנסים פוליטיים כדי לחרב או כדי להתלהב; כתבנו פוסטים מרושעים והפכנו את השיימינג לכלי עבודה מרכזי.
לרגע לא עצרנו לחשוב אם פגענו. לרגע לא עצרנו לחשוב מה זה תורם להם ולי. לרגע לא עצרנו לחשוב אם זה פוגע במערכות היחסים סביבנו (משפחה, עבודה, חברים). העיקר לכתוב ולומר את שאשר על ליבנו.
ועכשיו קורונה מסתובבת בינינו. אבל היא לא הבעיה. היא לא המגפה האמיתית. שנאת החינם והחורבן, הם שמאיימים עלינו. מלחמת האחים שעלולה לקום פה (או שמא כבר היא ערה?). רחמנא לצלן, רצח פוליטי. רחמנא לצלן, התאבדויות. פתרונות אלימים למשברים שאנו חווים.
ובצד, יש הרבה עזרה הדדית. ואנחנו לא נותנים לה מספיק תשומת לב. אני קוראת על ההיא שפחדה בהפגנה, אז זרים הרגיעו אותה ונתנו לה מים. אני קוראת על יוזמות להפחתת האלימות בהפגנות וקריאות לאחווה ושלום. אני קוראת על האדסטארטים שעזרו לבעלי עסקים. על סיוע לזוגות שרצו להתחתן ונדפקו להם התכניות. ואני מייחלת שנדבוק בזה. דווקא עכשיו, דווקא בימים שלפני תשעה באב. אם יש אש לוהטת מסביבכם, היו הגורם שמכבה אותה. השתדלו להפחית את מדד הלחץ והזעם. חייכו. והכי חשוב: תאהבו.
