סרן אמיתי גרנות ז"ל נפל ביום ראשון מפגיעת טיל של חיזבאללה, לפני שבועיים התארס לבחירת לבו ועוד חודשיים כבר היה אמור לעמוד מתחת לחופה: "אביו, הרב תמיר גרנות מישיבת ההסדר 'אורות שאול' בשכונת שפירא בדרום ת"א שעשה דוקטורט על התקומה היהודית מתוך אפר השואה וכתב ספר על 'אמונה ואדם לנוכח השואה' זועק עכשיו כלפי שמיים ואל מול המאות שהגיעו ללוות את בנו בדרכו האחרונה: "ריבונו של עולם, איך יכול להיות שבעולם שלך, ילד יהודי שגדל בארץ ישראל, שסבא שלו בירך אותו בברית המילה : 'קיים את הילד הזה לאביו ולאמו".
מתוקף תפקידי ככתב הייתי כמה פעמים בחיי בהלוויות צבאיות. הלוויות שבהן נצמדים בדרך כלל לכללי הטקס הרשמי. הצבא לוקח פיקוד והמשפחות הן רק משתתפות כמעט סבילות. אתמול בטקס ההלוויה הצבאית של סרן אמיתי גרנות ז"ל נראה היה שהצבא כמו במתקפת הפתע של שמחת תורה 'איבד שליטה' הפעם במובן הטוב של המילה. זה היה למעשה מופע מרטיט לב, כואב ומעורר השראה כמו שמעולם לא חוויתי. אנחנו הצלמים, המצלמה משמשת עבורנו חוצץ בנינו לבין המציאות הקשה שהיא לוכדת. אך הפעם זה לא עזר, הדמעות ירדו למול ההספד קורע הלב של האחות הלל גרנות שאמרה מדם לבה השותת: "תאהבו אותנו, תאהבו אתכם, תאהבו בשם אח שלי, כי אנחנו נלחמים בשם האהבה: האהבה לילדים שלנו, האהבה להורים שלנו, האהבה לאחים שלנו, האהבה לעם ולארץ שלנו. תנו לשברים של הלבבות שלנו להתאחות ללב אחד גדול בשם אח שלי – כי רק האהבה תנצח" וכאן מצטטת האחות את ספר מיכה: " אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי " והיא שוב מדגישה בעיניים בוכיות ובקול שבור "אני נשבעת כי קמתי" ואז ממשיכה את הפסוק: "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְהוָה אוֹר לִי".
בסוף השבוע האחרון פרסם הרב גרנות, דמות ציבורית מוכרת בעולם הדתי – לאומי מאמר נוקב 'במקור ראשון' ובו תחת הכותרת 'ממשבר ללידה' הוא מנסה להבין איך 'הפוגרום הגדול ביותר שידענו בעת החדשה' התחולל למול עינינו אף על פי שהכתובת הייתה קיר או הגדר שאיכזבה.
את ההסבר הוא לוקח מקורות חייה של סבתו, רבקה גרינשטיין ז"ל שחייה 4 שנים תחת השלטון הנאצי, מרחק 30 קילומטרים מאושוויץ. היא ראתה זוועות, בנה ובעלה נרצחו ובינואר 44 הגיעה לאושוויץ. שבועיים לאחר מכן מתאר הרב גרנות אפיזודה מדהימה: "היא הלכה עם חברתה רוז'ה בין הצריפים ואמרה לה: בואי נלך ניקח לנו לחם, אני רעבה. רוז'ה שאלה: מאיפה ניקח? סבתא רבקה הצביעה לכיוון הארובות: משם. את לא יודעת מה יש שם? שאלה רוז'ה בתדהמה. לא, ענתה סבתא. שורפים אנשים, לא אופים לחם, הבהירה לה רוז'ה. לימים, סבתא הסבירה לנו: ידעתי הכול, אבל פשוט לא יכולתי להאמין. כל החינוך שלי, כל אמונותיי ותפיסותיי על מה הוא אדם ומה הם ערכיו, לא אפשרו לי להאמין במה שהיה גלוי לעיניי. זה פשוט לא היה אפשרי מבחינה אנושית".
הרב גרנות מסביר במאמר שהיהודים סרבו להאמין בנורא מכל משום שזה הגן 'על האנושיות שלהם' על אמנותם בבני האדם אך למרבה הצער זה תרם תרומה מכרעת לקלות בה הם הלכו 'כצאן לטבח'. הרב גרנות קושר בין ליקוי המאורות התפיסתי של ימי השואה למה שהתחולל בקרבנו 'בשבת השחורה'.
בהלוויה נראה היה שהוא נותן את נאום חייו כשהוא מדבר לעצמו, לבנו שמוטל לפניו, למשפחה, לקהילה ולכל תפוצות ישראל כאשר הוא עושה חשבון נפש פרטי ולאומי הוא אומר בלב דואב וגם דואג : "עומד לפניכם אבא שבור, רצוץ עם לב נשבר ונדכה. אבל זה לא כל הסיפור: כי כאן מסביב ובעוד מעגלים ובתוך כל עם ישראל יש המון, המון אלומות אור, של כוח, גבורה ושל צדק, חסד וחברות. של אומץ לב, של אמונה, מסירות נפש וקדושה. אנחנו יודעים שאנחנו עכשיו שבורים ורצוצים והלב שלנו נשבר וחושך על פני תהום, אנחנו יודעים שנתגבר 'ויהי אור'.
בשלב של של ההספד הרב גרנות מנסה לקשור בין מאורעות החודשים האחרונים למלחמה שתפסה אותנו : "אני הפסדתי בקרב אבל עם ישראל ינצח במלחמה. מתפלל שבני יהיה קורבן הציבור האחרון ואני פונה לריבונו של עולם: די!!!. רק השונאים המתועבים שלנו אשמים במוות של אמיתי. ואותם כמעט 1400 נרצחים בטבח הנורא שהיה. אבל היינו בחולשה נוראה לפני כן. יש לזה קשר. כמו שהנשמה שלי שבורה עכשיו לרסיסים, כך גם נשמת עם ישראל הייתה בדרך להישבר לרסיסים, רסיסים. של אנשים שרבים אחד עם השני, שלא מאמינים אחד לשני. שציניים אחד כלפי השני. שלא נותנים אמון אחד בשני. שלא מכבדים אחד את השני. שחושבים שכל האמת ביד שלהם. רק לפני כמה ימים הייתי עסוק בלנסות לשנות את המציאות. לעשות שלום בעם ישראל ולהביא למצב שבשמחת תורה כל ישראל ממחוזות הקצה של השמאל והמפגינים ועד כולם שיחגגו יחד בשמחת תורה. זה היה החלום שלי. לא הצלחתי. לא הצלחנו. במקום זה השם לקח לנו את ההקפות. במקום שנרקוד ביחד, נשמח ביחד, אנחנו ביחד בהלוויות ובמלחמה.
זה נהדר שאנחנו יחד במלחמה, נהדר שאנחנו מתגייסים יחד אבל זה רחוק מלהספיק. אחים שלי – מי שפה ומי ששם שומע אותי – אי אפשר להיות ביחד רק במלחמה. אני מבקש שכל אחד יאמר לעצמו ויעביר לחברו – שלא נחזור לשם. שלא נחזור לדרך המריבה. המחלוקת, האני 'ואפסי עוד'. זוהי דרך הרסיסים והשברים. זה החליש אותנו, החליש את עם ישראל. זה נותן מקום לאויבים שלנו. הם זיהו את זה. זה היה כתוב כבר כמה חודשים אני לא מחדש פה שום דבר.
אם נחליט יחד שנכרות ברית חדשה, שהיא לא רק ברית גורל של מלחמה וייסורים אלא ברית של ייעוד של חזון ואז יהיה שכר למכתנו. ואז האור שלנו יגבר על החושך כי 'באנו חושך לגרש ובידינו אור ואש' ועכשיו זמן של אש, אבל יבוא עוד זמן שהאור של עם ישראל ירגש את הרוע.
אני מבטיח לכם וכבר אמרתי שאת המלחמה הפרטית שלי אני כבר הפסדתי. אני מבטיח לכם שבאחדות ציון ננוחם. ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך".
כשעלה האח יהודה לדבר הוא החליט לצטט את דמבלדור, המנהל הטוב של בית הספר לקוסמות בסדרת 'הארי פוטר' : "דמבלדור אמר משפט שמלווה אותי בשבוע האחרון, וביתר שאת ביממה האחרונה : 'אל תרחם על המתים, רחם על החיים. ויותר מכל רחם על אלא החיים ללא אהבה'. אז אני לא מרחם עלייך אח שלי. אני בטוח שאתה נמצא במקום טוב. עליהם אני מרחם. הם הרשעים הארורים. עליהם אני מרחם ולבי מלא תקווה, שיום יבוא וגם הם או צאצהם יוכלו למצוא אהבה".
הזמר אביתר בנאי שיש לו קשרי חברות עם המשפחה הגיע כדי לבצע את השיר שכה אהב אמיתי: 'ילדים' איתו ניגן האח הקטן הדר ואליהם הצטרפו נרגשים, בוכים אל המילים שמקבלות משמעות כואבת עבור כל אחד מהם: "וליבי מבקש תהיה נשמר
תהיה אהוב וקרוב
ותמיד תלך בשדות של אמת
בשדות של שמחה ויופי
וליבי כורע ומשתחווה
חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד
הרב גרנות : "בן יקר שלי, טיל פגע בך. אבל אני יודע, כך אני ראיתי בראייה פנימית שאש יצאה מהשמיים לקחה את הנשמה שלך, למעלה, למעלה. ואור גדול של הנשמה שלך האיר כל פני כל תבל
