היי יקרה שלי. הרבה זמן לא כתבתי לך, ככה, רק אליך. אני מתעסקת לא מעט בעצמי בזמן האחרון, אבל נשבעת שאני לא שוכחת אותך. גם כשהם אומרים שאת מסריחה ומקולקלת- אני נשבעת- אני כועסת עליהם ומיד מגנה עליך בחירוף נפש ובנחישות האופיינית שלימדת אותי. בשבילי, ירושלים שלי, את פורחת ויקרה מתמיד. רעננה וחדשנית עבורי, כאילו כל יום אנחנו נפגשות לראשונה.
מרגע שהנחתי את לבי בידך- ירושלים- ידעתי שאנחנו- את ואני- זה לנצח. המחשבות שלי, המהווים שלי, השאיפות שלי והרצונות שלי- כולם שלך. כולם קשורים אליך ובך. הסיפור שלי והדרך שלי שזורים בסיפוריך ובדרכייך. כל אדם שאפגוש ברחובותייך אני אדע מיד- אם שלך הוא, אזי שלי הוא. ואני הרי מזהה אותם מקילומטרים- החיוך בכניסה לעיר; השפה הייחודית; השמחה בלב מהאבנים הלוחשות שלך; הרמת כוס הבירה הייחודית – בדרך כלל- לחייך.
חדווה ואחווה שיש לירושלמים רק מהמחשבה עליך- גם כשהם אלפי קילומטרים מפה. אם הם לא מרגישים אותה הם לעולם לא ירגישו. וזה בסדר. כי יש עולם עשיר ומפואר שם בחוץ. עולם של שקט ועולם של רעש ועולם של בידור ועולם של תרבות ועולם של ירוק ועולם של כחול ועולם של מדבר ועולם של שוני ועולם של דמיון. אך את, גברתי המכובדת, משלבת את כל העולמות אצלך. כל הנופים נחים בכף ידך הרחבה. כל האנשים. כל הדתות. כל המינים. כל הגזעים. כל הדעות. כולם חולקים דבר אחד במשותף- הם פה. איתך. מגישים לך יד ומציעים לך חיבוק.
תמיד אמרתי, ירושלים שלי, שאדם מושלם הוא אדם עם פגמים. ויש בך הרי כל כך הרבה פגמים- הפקקים; הכבישים; הצדדים הפחות יפים; האנשים הפחות טובים. אז מה? למי אין בעיות וחסרונות? מבחינתי את עדיין האחת והיחידה. אבל, ואל תכעסי עליי בשל כך, לפעמים הייתי שמחה אם טיפה-טיפה תתיישרי ותתייפי למעני. שתורידי את גלימות הקיצוניות הנחות על כתפיך. שתיפטרי ממעט לכלוך וזוהמה בזווית שפתייך. שתנסי לזקוף גו וליישר קמטים ותחייכי לכל עבר. גם למי שטרח ועלה משתנק בשבילייך המפותלים.
אני יודעת, אחרי אלפי שנים של מלחמות ופרידות, לא תמיד נשאר לך כוח בשבילנו. אבל אנחנו לא נואשנו, ירושלים שלי. אנחנו ממשיכים פה לפעול למענך. מנקים את שמלותיך; מיישרים מחלפותייך; מוסיפים עוד סיכה ועוד קישוט. מה לא נעשה בכדי לראות אותך זורחת וקורנת ומשליכה מיופייך על כל הסובבים אותך?
וזה עובד, שתדעי. בזמן האחרון הרבה אנשים מבחוץ מגיעים לראותך. מנסים להשתלב ולבחון מה כל כך מיוחד בך. שומעים את הצלילים שאת מפיקה; מריחים את ריחות השוק והמסעדות שלך; מתלבשים בבגדייך ומתעטפים בחום ובקסם שלך. יש שנשבים יותר, כמוני, ויש שבורחים מהר. טוב, אל תיעלבי, מה הם מבינים? הם לא מפה. הם בחיים לא יבינו. לא כולם מאמינים בקסמים. והקסם שלך, הרי, הכי מיוחד ומוביל אחריו כמו נגינת חליל וכינור.
תראי כמה אני מברברת על מעלותיך, ירושלים שלי. כמו ילדה מאוהבת ללא גבולות. נדמה שלא משנה מה תעשי אני אעריץ אותך. יש ששופטים אותי על כך ויש שמכבדים אותי על כך. ואילו אני לא אומרת להם איזו קבוצת כדורגל לאהוד או תכנית טלוויזיה להשתעבד אליה, נכון? ואת הכל עבורי- מושא הערצה. תמיד שם. מלווה אותי. מחזקת אותי. מרגשת אותי. יש לי קתרזיס מכל חוויה בך. את התיאטרון והקולנוע של זיכרונותיי. ירושלים שלי, את תמיד תהיי ההתחלה, האמצע והסוף בחיי. לנצח שלך. לנצח שלי.
