השעה הייתה קרוב לחצות ובקרב הצהובים הייתה תקווה לאליפות. היו מי שהיו סקפטיים והיו את אלה עם היהב בעיניים: הלא יאומן עוד יכול לקרות. עם כל אחוז שהצטמצם שמעתם את הלב נשבר. לא כי היה יכול להיות פה מנהיג דגול בשם עופר ברקוביץ, אלא כי היה יכול להיות פה מנהיג אחר. האומנם?

לא אשקר, לא זה ולא זה היו כוס התה שלי. אבל רציתי לתת הזדמנות להתעוררות להפריח את השממה. עוד הזדמנות אחת. אנשים כמו אלעד מלכא ועינב בר-כהן תמיד היו בלב שלי, כי הם ייצגו בדיוק את הירושלמית שאני- זו המכילה את מכלול התכונות והרגשות והאוכלוסיות. זו שלא חשוב איך היא נראית, בלב היא מלאת רבדים.

אז הימרתי עליהם. כמו 95 אחוזים מהעיתונאים. עיתונאים שישבו שם וחזו בבלתי ייאמן ואולי אפילו קיוו ולו רק בשביל הכותרת הססגונית: "מהפך!". אולי הם גם קיוו כי, כמוני, הם תושבי העיר. כי, כמוני, הם מאמינים בחופש המחשבה והביטוי. כי, כמוני, הם ידעו איך התנהלה מערכת הבחירות הזו צעד אחר צעד, שלב אחר שלב. כי, כמוני, הם חזו ברגעים שבהם המצביעים הצעירים צעקו בשמחה לעבר משה ליאון "אריה דרעי", כיודעים מי בעל הבית החדש. אולי.

המספרים זעקו ליאון במשך חודשים. אסור לנו להיות תמימים. כל בר-דעת, גם אם החליט להיות לרגע בת-יענה, ידע כי ליאון ייקח את הבחירות האלה בהליכה. טוב, אולי לא בהליכה. השבוע הוא לקח אותם בהשתרכות. זה לא היה קל בכלל. 3,700 קולות (ועזבו ספקולציות, הוא ניצח וזה הכל) זה לא פער מובן מאליו. יש להתייחס אליו ברצינות תהומית גם בחמש השנים הקרובות.

כתבתי השבוע בפוסט המסכם לבחירות כי הבחירות המקומיות האלה הן הרכבת האישית שלי. רכבת שעולה בין הרים ובין סלעים, בעיקר בין סלעים. מעולם לא חשבתי שאחווה כל כך הרבה טעמים ואחוש כל כך הרבה רגשות בתוך תקופה כל כך קצרה. אין ספק שלמדתי הרבה על פוליטיקה ועל הדרכים להגיע למעלה. שני שיעורים חשובים למדתי: האחד- תמיד תהמר על עצמך והשני- אל תהמר על אחרים. בהימורים תמיד הייתי גרועה.

ומכאן לראש העירייה הנבחר. שני תפקידים חשובים יש למשה ליאון במאת הימים הראשונים לקדנציה שלו: לנקות את העיר ולאחד את העיר. העיר משוסעת ומפולגת, לא מעט באשמתו אבל לא רק. לראשונה תשעה מתמודדים ממגזרים שונים מאד החליטו לעמוד בראש הרשות המקומית החשובה ביותר בישראל. הפיצול ניכר ברחובות בכל קבוצה – חברתית ופוליטית כאחד: הימין התפצל, השמאל התפצל, החרדים האשכנזים התפצלו, החרדים המזרחים התפצלו. שכונות חילוניות התפצלו. אפילו השכונות הערביות התפצלו- מעטים שרצו להצביע ורוב מוחלט של מצביעים שכרגיל לא יצאו אפילו מהבית (למרות שהיה מועמד ערבי במשך 15 דקות בדיוק לראשות העיר ומועמד ערבי  מוצלח מאד למועצה).

השלב הבא זה לדאוג באמת ובתמים לצעירים בירושלים ולא כסיסמא ריקה מתוכן. הם העתיד של ירושלים והם המפוחדים ביותר. הם אלה שעמלו ועבדו שעות נוספות בשביל כל מתמודד (ומתמודדת). הם העבירו כתובות לירושלים. הם יצרו משחקים נושאי פרסים כדי להוציא אנשים להצביע. הם דפקו על הדלתות. הם אפילו הקימו רשימה עצמאית. כל מתמודד הכניס אותם למצע שלו ועכשיו נשאלת השאלה: איך ומתי מתחילים ליישם והאם בכלל זה אפשרי בהרכב המועצה הנוכחי?

ולבסוף, ראוי שראש העירייה הנבחר יבחן שינוי מהותי בבירוקרטיה למען שירות טוב יותר לתושב ויפתח במסורת של ירידה לשטח אחת לשבוע. האנשים האמיתיים נמצאים שם. הם צריכים לדעת שמי שהבטיח לדאוג להם (סיסמת הבחירות המוכרת של ליאון) מכיר את הבעיות שלהם מקרוב ולא מפניית ציבור יבשה על הנייר או במייל. כך או כך, ליאון יימצא, בחמש השנים הקרובות, תחת עיניהם הפקוחות של האל ושל הציבור (לא בטוח שלשניהם אותן דרישות ממנו כראש עירייה). תבורך ירושלים.

תגובות

להשאיר תגובה