זו שנה קשה. אני לא רושמת "הייתה" כי אני עוד לא מסכמת את 2020. היא חיה ונושמת ובועטת. וכשאני רושמת "בועטת" אני מתכוונת לכך מילולית. הכי מילולית שיש. השנה הזו בעטה החוצה אנשים ממעגל העבודה. בעלי עסקים מעסקיהם. ובעיקר, הובילה לנתוני אלימות גבוהים מהרגיל- בין אזרחים לשוטרים, בין שוטרים לאזרחים, בין בני נוער וגם בקרב המשפחה.
כן, נתוני האלימות במשפחה גדלו- על פי נתוני משרד הרווחה, מוקדי החירום והמשטרה. לא עזרה העובדה שמיליון אנשים מצאו עצמם מובטלים לגמרי, מודאגים ומתוסכלים. תוסיפו לזה שני סגרים בלי אופציות רלבנטיות ל"ניקוי ראש" (מסעדות, בתי קולנוע או פאבים לבילוי) ותסגרו את שדה התעופה ומצאתם מתכון מנצח לזעם ועצבים בקרב המשפחה.
לא צריך להיות אדם אלים כדי להרגיש מתוסכל וחסר אונים בתקופה הזו. רובנו אוהבים את המשפחה שלנו, אבל גם האדם השפוי ביותר לא יכול להיות עם המשפחה שלו יותר משבוע כל יום, כל שעה. זה מוגזם. לפעמים דרוש לנו הלבד, או האסקפיזם שהעבודה מספקת לנו או הבילוי עם חברים. זה חובה בכל זוגיות, בכל תא משפחתי.
אבל מי שחווה את האלימות במשפחה, אלה שלצערנו זו הפכה להיות שגרת חייהם (שהתעצמה והפכה למפלצתית עם הקורונה), חי ככה כל חייו. ילדים, נשים או אפילו גברים (כן, לא תופעה שכיחה אבל קיימת) שחיים בסגר, בהדרה, בדיכאון. שחווים אלימות יום-יומית, השפלות, מכות או סגר כלכלי. הם יבינו את המשפחות החדשות שמצאו את עצמן במעגל האלימות, התסכול והכאב.
השבוע יחול "היום למניעת אלימות כלפי נשים". כל שנה ארגוני הנשים נפגשות כבר בספטמבר כדי לנהל את מגוון האירועים, המפגשים וההרצאות סביב היום הזה. יש להן (ולהם) תקציב מיוחד. את המרצות והמרצים מזמינים מראש חודשים קודם- כמה שיותר סבלת בחייך, ככה תהיי יותר מבוקשת. אבל עבורם- הם מקדישים את חייהם למניעת אלימות במשפחה וכלפי נשים. הם לא זוכרים את יקירותיהם ויקיריהם שנרצחו רק בתאריך 25 בנובמבר.
בשבוע החולף נרצחה אישה בהריון על ידי בעלה בצורה הכי שפלה ואכזרית שיש. הוא פגע בה עם מכוניתו וכשנאלצה לעצור, יצא מהרכב ודקר אותה בכל חלקי גופה. אישה שהתלוננה במשטרה. שביקשה הגנה. שיצאה למקלט לנשים מוכות. שאיפה שהלכה זעקה "הצילו", וקולה לא נשמע.
הדעות בין ארגוני הנשים והפעילות החברתיות (ויש גם גברים), כמוני, שמקדישות זמנן לנושא האלימות כלפי נשים (ובמשפחה בכלל), חלוקות. כל אחת ואחד חושבים אחרת לגבי אופן הטיפול בבעיית האלימות במשפחה. יש כאלה שזורקות לאוויר מספר של תקציב ראוי למניעת התופעה ויש כאלה שחושבות שבתקציב הנוכחי אפשר לעשות הרבה יותר ולא נעשה.
על דבר אחד כולן מסכימות: לא יום מיוחד ולא אירוע רצח נקודתי הם אלה שמניעים אותנו לפעול. הסיפורים והמראות מלווים את חלקנו לאורך כל החיים. ניר אלימלך, אחיה של ענת אלימלך ז"ל, שנרצחה על ידי בן זוגה, מקדיש את חייו להרצות בנושא, עובר בית ספר אחר בית ספר, ארגון אחר ארגון ומספר על התחושות של המשפחה. אפילו יצא סרט דוקומנטרי שמתאר את שאירע. לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל, ששנה שעברה, בסמוך לראש השנה, נרצחה על ידי בן זוגה, החליטה לפתוח את "פורום מיכל סלה" ולהוביל מהלך למציאת פתרונות- טכנולוגיים, חברתיים, כלכליים ועוד, למניעת אלימות במשפחה. היא עושה את זה כבר שנה שלמה והיא לא מתכוונת להפסיק.
התקשורת בישראל, לא פחות משורת מקבלי ההחלטות במדינה, חייבת להקדיש זמן ולהעניק עדיפות לנושא האלימות במשפחה ובפרט לאלימות כלפי נשים. הגדילו ראש בשבוע החולף "ידיעות אחרונות" שבדקו את השופטים בארץ והגישה שלהם לאלימות במשפחה. אבל זה לא מספיק. עוד תחקירים, עוד חשיפות, עוד סיפורים. וככל שיוקדשו עוד ימים ושעות לנושא, זה לא יירד מסדר היום הציבורי ואולי המציאות שלנו תשתנה לטובה. לא רק יום אחד בשנה, אלא 365.
