בעוד פחות מחודש נחגוג 50 שנים לשחרור ירושלים. אני לא באמת צריכה להיות נוסטלגית ולכתוב לכם מה המשמעות של כל זה עבורי (אני מריצה את הטור הזה שנה וחצי וחופרת על זה בכל הזדמנות). בערך בזמן הזה- תחילת האביב – ירושלים עוטה על עצמה כסות של זיכרון ותקומה. מעיל כחול-לבן מעוטר אריות המסמל את המלחמה הבלתי פוסקת על המקום הקדוש ביותר ליהדות; על עיר הבירה של ישראל; על אדמה וזהות.
ונכון, זה עצוב. עצוב שאנחנו במאבק מתמשך. עצוב שהסמלים שלנו צריכים לסמל ניצחון וגבורה במקום שלום ושלווה. עצוב שעיר הבירה של ישראל היא גם עיר המריבה (שזה דיון בפני עצמו). אבל יותר עצוב שציון כל אלה מתבצע בצורה עלובה וחסרת חן. חמישים שנים לשחרור ירושלים וירושלים נראית באבל. ראש העיר מתלהב ממגן דוד שמורכב מדגלים שחילקו בחגיגות של לפני 20 שנים. תעודת עניות לעיר.
לא. הפעם זה לא תלוי בשכונה שממנה אתה מגיע. זה גם לא תלוי במי משלם ארנונה יותר גבוהה- תושבי רחביה או תושבי פסגת זאב. משום מה, רחובות על רחובות, שכונות על שכונות, ויש מי שמתקמצן על הדגלים עם סמל העיר ועל דגלי ישראל. מקומטים ומרופטים הם מתנשאים אל על ברוח, כמו גוויות המבשרות: אין לכם מה לחגוג.
ואם נוותר על מראה הדגלים העלוב, מה עם הכבישים והדרכים, ולו הראשיות, בעיר? בעוד פחות מחודש יגיע הנשיא הנבחר דולנד טראמפ לביקור רשמי בעיר הבירה הבלתי מעורערת של ישראל, והעיר נראית כמו תמונת ה"לפני" של עצמה: הכבישים הרוסים, מחסור בתאורה הולמת, הריסות על הריסות ולכלוך ברחובות. האם יש למה לצפות ב-21 הימים הקרובים? האם הולך להתרחש פה שינוי דרסטי שלא היינו מוכנים אליו?
מדובר בעיניי בזיוף ושקר שאנחנו מוכרים לתיירים מבחוץ: ממבט הציפור ירושלים נראית זוהרת ומרתקת מתמיד- המראה העתיק של החומה והשכונות האותנטיות עומדים לצד המודרניות שבבניינים הגבוהים, בגשר המיתרים וברכבת הקלה. אך כשמגדילים את התמונה, ומתקרבים אל קרביה של העיר, עולה הזוהמה והסירחון.
אני כותבת את הטור כשלושה שבועות לפני המועד המיוחל (והמיוחד). מי יודע, אולי עוד אופתע? פשוט נראה לי מבאס שבערים אחרות כל יום הוא כמו מצעד הגאווה לתושבי העיר ובירושלים אנחנו מפחדים לחגוג יתר על המידה- כאילו שמישהו יכעס עלינו. ונכון, הביקורת היא לא רק נגד העירייה ומי שעומד בראשה. הרי יש משרד שלם שעניינו ירושלים ויש את משרד התרבות והספורט, ובסופו של יום הם כולם צריכים לאחד כוחות ולגרום לעיר ולתושביה להתחיל להתרגש מהמעמד ולתושבי מדינת ישראל כולה.
כפי שאני רואה את זה, כבר מהיום אנחנו צריכים להסתובב ברחובות עם שירים בראש שמעצימים את תחושת השייכות והזהות (כמו NEW YORK, NEW YORK של פרנק סינטרה). אנחנו צריכים להיות שמחים כמו ביום הכרזת האו"ם על מדינת ישראל. אנחנו צריכים לרקוד הורה ולדלג מאבן לאבן. אנחנו צריכים לברך לשלום כל תושב ותושב ולחבק אחד את השני. במילים אחרות: אנחנו צריכים להרגיש מאושרים ולהשרות אווירה של חג.
אולי (בעצם, בטוח) אני מגזימה, אבל אני מרגישה שחסר לי משהו מהותי בהכנות ליום ירושלים הכי מרהיב וקסום שיכול להיות. מבחינתי אנחנו צריכים להקים כאן הפקה של מצעד של דיסני, ובמקום זה, שלושה שבועות לפני, אנחנו נראים עייפים ובלי מוטיבציה. איפה ההזמנה לאירועים מטורפים? איפה הפרומואים הנחשקים? איפה חיזוק מעמדה בתקשורת? איפה התאורה וההבזקים? איפה המיצגים המרהיבים? רוצה לשאול איפה הכסף, אבל יותר מעוניינת לדעת: איפה הזהב?
