דמיינו שאתם נוסעים כל יום בתחבורה ציבורית שלוקחת אתכם רק למקום אחד בשעות מסוימות מאד ואף פעם לא מגיעה בזמן. דמיינו שאתם נאלצים לקנות את אותו ג'ינס בחנות אחת בלבד. דמיינו שיש רק בית ספר יסודי אחד, חטיבה אחת ותיכון אחד בכל עיר שמלמד בשיטה אחת בלבד את אותם תכני לימוד בכל הארץ. האם מצב כזה היה מתאפשר בחברה כמו שלנו, עם כל כך הרבה זרמים ופלגים, ערים שונות ותרבות לבוש שונה? מה אתם הייתם עושים?
אני מניחה שהייתם הופכים ליזמים בעצמכם ופותחים עוד חנות או אולי בית ספר שונה ואולי גם חברת אוטובוסים או מוניות שתיתן מענה לצרכים שלכם ושל האנשים שדומים לכם. הייתם רוצים לדעת שיש לכם עוד אפשרויות להצליח וללמוד ולהתקדם ולהתרחב ואולי, ממש אולי, גם להרוויח מזה כסף על הדרך?
אין ספק שאם אתם לא קומוניסטים בנפשכם- הדברים שכתבתי לעיל נשמעים לכם מאד הגיוניים. צריך לזכור שעל ההיגיון הזה התפתחה במדינה תרבות של "חברות במועדון". אם לאחד לא היה מתאים להיות חלק מקבוצה אחת, שדוגלת בעקרונות מסוימים, אזי הוא הלך ופתח (או הצטרף) לקבוצה אחרת שקרובה יותר לעקרונותיו. ככה נבנו מפלגות שיצרו סביבן קהילה תומכת ומשלימה שאחראית לכל צרכיך- כל מי שהשתייך למפלגה קיבל שירותי בריאות; בנק; חינוך והיה לו גם את העיתון שלו.
עם הזמן, בוטל ההכרח להשתייך למפלגה X כדי לקבל שירותים מסוג Y והחלו לצוץ יוזמות חדשות. בנקים שמותאמים לאוכלוסייה מסוימת; עיתונים נישתיים (עיתון לנשים, לדוגמא), קופות חולים ובתי ספר פרטיים. כל אלה התאפשרו בזכות עקרון פשוט אחד: שוק חופשי. אחת מההגדרות לשוק חופשי היא שוק שהייצור בו נשלט על ידי היצע וביקוש. שוק שבו כל ההחלטות והפעולות הכלכליות של פרטים (ביחס להעברת כסף, מכירה וקנייה של טובין ושירותים וכדומה) מבוצעות מרצון (באופן וולונטרי) ולא בכפייה (מתוך "אקו-ויקי").
שוק חופשי יכול להתנהל אך ורק במדינה דמוקרטית ויתרה מכך- יכול, ואף חייב, להתקיים במדינה כמו שלנו- שבה שסעים רבים, תרבויות שונות ושוני בין האנשים. מדוע? כדי שמגוון רחב יותר של שירותים יוכל להינתן למגוון רחב יותר של אנשים.
כמובן, שאחת ההטבות של שוק חופשי היא הפחתת התערבות ממשלתית ורגולציה התורמת להפחתת יוקר המחייה. כך יצא, שאחרי שנים ארוכות, הצליחה הממשלה לשחרר את שוק התקשורת ונפתחו עוד ועוד חברות סלולר שמעניקות לנו שירות זול, אמין ויציב ונפתחו עוד ועוד ערוצי תקשורת ומדיה המשדרים תכנים מגוונים בטלוויזיה; ברדיו; באינטרנט ובעיתונות (והיום גם באפליקציות וברשתות החברתיות). וכמו כל שוק חופשי- גם כאן הייצור נשלט על ידי היצע וביקוש. ואלה נשלטים על שינויים כלכליים, פוליטיים, מדיניים וחברתיים.
וכיוון שלמעלה מעשור נשלטת המדינה על ידי הצד המרכז-ימני של המפה הפוליטית, נפתח גם צורך/ביקוש חדש: תקשורת מגויסת וימנית יותר. ממשלות העבר ציפו לכך מרשות השידור שהקימו (שללא ספק עמדה בדרישות כשהתייצבה לצד הממשלה), בעיקר עד מלחמת יום כיפור (שם אבד האמון בין התקשורת לממשלה).
תהיו בטוחים שתקשורת מגוייסת לא בהכרח משקרת רק כי היא מראה מציאות טיפה שונה. היא מביאה זווית אחרת לסיטואציה קיימת, אבל יותר חשוב מכך- היא עונה על צרכיהם של יותר ממחצית מהאוכלוסייה. לכן, סגירת כלי תקשורת בישראל כמוה פגיעה בשוק החופשי (שלא כמו רשות השידור שפגעה במשלמי המסים על ידי התנהלות בזבזנית, כאן מדובר בגופים בבעלות פרטית המתנהלים כמו עסק בפני עצמו), בנוסף לפגיעה בחופש הביטוי ובחופש הבחירה שלנו, אזרחי המדינה. אני לא מצפה שתקשורת מגוייסת לא תבקר את השלטון. אחרי הכל, לא הכל מושלם: נמצאים כשלים ביטחוניים; קיימות בעיות רווחה ועוני; החינוך לוקה בחסר ועוד, אך היא מעדיפה להתמקד בהישגיה של הממשלה ולהראות לציבור כי יש גם דברים חיוביים שנבחריהם עושים למענם. אם תחשבו על זה לרגע, האם זה באמת כל כך נורא?
