אחרי 4 שנים, בהן התמודד עם סרטן הגרון, חזר איציק קלה, מי שנחשב לעילוי במוסיקה הים תיכונית, לירושלים, לבמה ב"זאפה ירושלים" , לדבריו, הכי חשובה. באתי לבחון את הקהל, אבל אין ספק שקלה בעצמו התרגש לא פחות מהמעמד.
4 שנים הקפאה לזמר הן הרבה בתעשיית האינסטנט היום. אם אתה לא שם-אתה לא קיים ומיד תחתיך יופיעו עוד 4 אומנים חדשים בסגנון שלך, שיתפסו את מקומך. לא במקרה של איציק קלה.
כמו אריק איינשטיין ואהובה עוזרי ז"ל (ולהבדיל אלפי הבדלות), גם במקרה של קלה הקהל חיכה בכיליון עיניים. הוא שמר לו אמונים, כאילו מעולם לא עזב, ואפילו נהנה משיריו החדשים וקיבל אותם באהבה. קלה, מצידו, התרגש מאד לעמוד מול ה"אחים" מהבית, כפי שקרא להם כל הערב, ולמרות שזוהי הופעתו הרביעית מאז חזר לבמה, ההופעה הראשונה בירושלים הביאה אותו לתחושות אחרות: "כל יום התפללתי לבורא עולם שייתן לי את הזכות לשמח אנשים. הופעה רביעית עם התזמורת אבל ירושלים זה הבית. 3 ימים התרגשתי לראות את האחים שלי. אני מודה לכם. מי ייתן ואחזיר לכם רק בשמחות". בתגובה זכה קלה ל"אמן" שואג מהקהל.
קלה פותח את הערב עם להיטים: "מחפש את הדרך"; "קורא בשמך" ו"מותק", מציג לקהל שיר חדש "אינתי עומרי" ולא שוכח לתבל בטורקית, כשלצידו נגן הכינור הטורקי האלמותי, אלמאז, ש4 שנים לא עלה איתו על הבמות וגם שמר לו אמונים והתרגש איתו. בין לבין הוא משתף את הקהל במה שעבר עליו בשנים האחרונות: "חמישה חודשים לא אכל. רק גלידות ודברי חלב. ירדתי 25 קילו. תצחקו, אבל מה שהכי היה בא לי זה קובה," הקהל המורכב מלא מעט בני העדה הכורדית, של קלה, צוחק בהבנה, "אני עומד מעל הסיר של קובה חמוסטה. מריח. מת לטעום ולא יכול. ואז הבנתי שכלום לא מובן מאליו. כאן נדרתי לעצמי: לא ייכנס לגרוני משהו בלי ברכה" כאן הוא מברך "שהכל" על המים שהוא רוצה לשתות והקהל, בעיניים לחות, מוחא לו כפיים. מגלה אמפטיה לזמר הכל כך אהוב שחווה חוויה נוראית כזו.
מלא הערכה, קלה מציג את חברי הלהקה. לכל אחד שם סיפור משל עצמו, אבל דווקא המרגש מכולם סיפורו של המנהל האומנותי, ערן, בנו של הזמר ניקולס ז"ל, שקלה הקדיש לו שיר ליום השנה לפטירתו. על התופים, דרך אגב, כיכב בנו בן ה15 של ערן, לביא.
לפני סיום קלה פוצח במחרוזת כורדית. הקהל לא מוותר על ריקוד הצ'ופי וקלה, מרוגש, מעלה את החבר'ה לבמה שעושים פשוט שמח ומרימים את כולם על הרגליים. את המופע, בוחר קלה, לסיים בשיר הכי טוב שלו, בעיניי, "עד יום מותי". לחי אחת לא נותרה יבשה. גם שלי. ברוך שובך, קלה.
