בין המצרים היא תקופה של אסונות. כל שנה מביאה איתה מקרים חדשים שמתעלים על קודמיהם. יש שיגידו שאנשים פשוט לא נזהרים בקיץ החם, יש שיגידו שזה עניין דתי שראוי להקשיב לו ויש שיתעלמו ויחיו את חייהם בלי פחד. מקנאה באחרונים, בחיי.
הימים האחרונים מפחידים אותי. אני מרגישה שאני מאבדת אחיזה במציאות והקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. זה לא קשור רק לעובדה שבמרחק 4 ק"מ בלבד מהבית שלי מתרחשים מהומות יום-יומיות המסכנות את כוחות הביטחון שלנו. זה גם לא קשור רק לעובדה שראש הממשלה ושר הביטחון מחליטים החלטות פחדניות וקטנות שמורידים את רמת האמון שלי בהם מרגע לרגע. וזה בטח לא קשור לעובדה שבכל יומיים חברי כנסת, שאינם ירושלמים או גרו בה לפחות שנה, מציעים הצעות חוק מטופשות שכאילו נועדו לחזק את מעמדה של ירושלים, אבל למעשה מחלישות אותה לגמרי.
זה לא זה או זה או זה. זה הכל יחד. ניכר שבכל יום מישהו מנסה למכור אותנו, הירושלמים, בזול. מישהו בשרשרת הפיקוד חושב שלמרוח עלינו מייק אפ או איפור יסתיר את החבורות בפנים. מכים בנו בכל יום בבטן הרכה והם קוראים לזה חישול. מישהו צריך לקום ולומר "עד כאן".
מאז צוק איתן נסגרו בירושלים עסקים על גבול האייקוניים בנוף הירושלמי, אנחנו מאבדים עוד ועוד מקומות חנייה מבלי פתרונות אמיתיים לתחבורה (תרגיל קטן: אדם יוצא מפסגת זאב לכיוון קניון מלחה- כמה זמן ייקח לו להגיע: א. ברכבת ואוטובוס ב. רק באוטובוס ג. במונית וכמה זה יעלה לו ד. באוטו פרטי) והאירועים, שמטרתם להביא לירושלים תיירים, סוגרים את העיר ולא ממש מועילים לעסקים המקומיים (מלבד פאבים ומסעדות).
משהו לא טוב עובר על העיר ירושלים וזה הורס אותי מבפנים. הרי אני תמיד צופה בה בעיניים וורודות ופתאום אני מוצאת את עצמי חרדה לגורלנו. הקיץ הירושלמי אמור לבשר לנו טובות- מזג האוויר הנוח בערבים; המופעים שמציפים את בריכת הסולטן והאירועים הקטנים למשפחות- הכל צריך לשמח אותנו ולהקיף אותנו באהבה האחד כלפי השני ובמקום זה – אנחנו מתרחקים מאד זה מזה.
אני מרגישה כי אין מי שינהיג את הספינה הזו ויסיע אותה למקום מבטחים ויעצור את השיגעון. אין מבוגר אחראי- החל מראש הממשלה (שהתנהלותו במשבר הר הבית והקב"ט בירדן היו מחפירים ומביישים. התקפלות מחד, יהירות מאידך, ושתיהן פגעו בירושלים מאד) וכלה בראש העיר (שניכר שנהנה להיות במרכז תשומת הלב. נראה שמטרתו לשמר את המצב הרע שבו אנו שרויים בכדי לקבל אמפתיה בצורת תקציבים למופעי הראווה שלו שמחזקים רק אותו ומחלישים אותנו). שניהם איכזבו אותי מאד בשבועיים האחרונים יותר מכל תקופת כהונתם.
בתקופה הזו, של בין המצרים, אנחנו מתאבלים על ירושלים, בין היתר. ואולי זו הסיבה המעשית למצב הרוח הקודר שלי ולחוסר האופטימיות הנובעת היום ממילותיי. מי שמכיר אותי, ואולי חלקכם כבר למדתם להכיר מתוך ובשל הטורים, אני ירושלמית מעל הכל. הדבר שהכי חשוב לי בחיים זו העיר הזו והדאגה לגורלה. אני משתדלת להיות עם היד על הדופק בכל מה שקשור לעיר וללמוד אותה ועליה. הייתי רוצה שנלמד לחיות כאן בדו קיום. שניזום ונפתח את העיר ולא נוותר. שנצלח ביחד את התקופות הרעות ונשמח בטובות. שנשפר את החיים של עצמנו מתוך עצמנו ועבור עצמנו, כי גם אם קשה עכשיו אני יודעת שאנחנו אחראים לגורלנו. דבר אחד ברור לי: אני לא מתייאשת!
