65 שנים לאחר היווסדו, פסטיבל ישראל מציג את אחת המהדורות השאפתניות והאמיצות בתולדותיו. בין מופע הליכה על חבל מעל גיא בן הינום, יצירות מחול על מלחמה, מופע ראשון של שגיא דקל חן מאז שחרורו מהשבי ואמנות הפורצת אל הרחוב – הפסטיבל מבקש השנה לעשות הרבה יותר מבידור. הוא מבקש לייצר מרחב לחשיבה, מפגש ותקווה.
יש רגעים שבהם עצם קיומו של פסטיבל תרבות הופך לאמירה. פסטיבל ישראל 2026, שייפתח ב־28 ביולי ויימשך עד 20 באוגוסט, הוא בדיוק אירוע כזה. בשנה שבה החברה הישראלית עדיין מתמודדת עם השלכות המלחמה, שכול, פינוי יישובים ומשבר חברתי מתמשך, בוחרים מארגני הפסטיבל לא לברוח מהמציאות – אלא להפוך אותה לחומר היצירה המרכזי.
המהדורה ה־65 של הפסטיבל, בניהולו של המנכ"ל החדש אורי ועקנין ובהובלת המנהלות האמנותיות דפנה קרון ומיכל ואעקנין, תתקיים בירושלים, בנגב המערבי ובגליל, ותאגד מאות אמנים, יוצרים ואנשי תרבות סביב שאלה אחת: כיצד מדמיינים את המחר, דווקא כשההווה כה מורכב.
פתיחה שמתרחשת בין שמיים לארץ
אירוע הפתיחה צפוי להיות אחד הרגעים הבלתי נשכחים של הקיץ הישראלי.
ב"גיא בן הינום" יימתחו ארבעה חבלים בגובה רב, ועליהם יצעדו אמני אוויר במופע מסונכרן, בליווי תזמורת ירושלים מזרח ומערב ומקהלת הנוער הירושלמית.
הבחירה אינה מקרית. היא מחווה למופע האגדי של אמן החבלים הצרפתי פיליפ פטי, שפתח את פסטיבל ישראל בשנת 1987 בצעידה מעל אותו ואדי בדיוק. כמעט ארבעה עשורים לאחר מכן, הפסטיבל חוזר אל אותו דימוי – אלא שהפעם הוא מקבל משמעות חדשה: ניסיון למצוא איזון בעולם שאיבד את שיווי המשקל.
אמנות שלא מפחדת להביט במלחמה
בניגוד לשנים שבהן ביקש הפסטיבל לברוח מהאקטואליה, השנה נדמה שכל אחת מהיצירות נוגעת בה באופן ישיר.
יצירת המחול הקולקטיבית "כל הרוחות", שעליה חתומים שבעה כוריאוגרפים מובילים, מפרקת את מושג המלחמה לשישה פרקים גופניים – מהקרב עצמו ועד הפליטים, האימהות והפוליטיקה שמאחוריו.
ביצירה אחרת, "פורטרטים של נפילה" של הכוריאוגרף עדי בוטרוס, שישה רקדנים בונים ומתמוטטים שוב ושוב במבנים אנושיים מורכבים, ביצירה שבוחנת את השבריריות האנושית ואת היכולת לקום מחדש.
גם המופע "ניצבים", שבו ארבעה שחקנים ש"גוססים" שוב ושוב בסרטים ובסדרות, משתמש במוות כבמטאפורה כדי לשאול שאלות על אלימות, נראות והמחיר האנושי של הייצוג.
שגיא דקל חן – המופע המסקרן ביותר של הפסטיבל
כנראה שאין אירוע טעון ומרגש יותר בתוכנית השנה מהמופע של שגיא דקל חן בקיבוץ ניר עוז.
לראשונה מאז שחרורו מהשבי, יעלה דקל חן על במה ויבצע תשעה שירים שכתב והלחין במהלך 498 ימי השבי. לדבריו, השירים נשמרו בזיכרונו בלבד, ללא כלי נגינה וללא אפשרות לכתוב אותם.
הבחירה להופיע דווקא על הדשא של קיבוץ ניר עוז – המקום שבו גדל, הקים משפחה ונחטף – מעניקה לאירוע ממד כמעט טקסי. זה אינו מופע מוזיקלי רגיל אלא מפגש בין זיכרון, קהילה ויכולת אנושית יוצאת דופן לייצר יצירה מתוך תנאי קיצון.
היפ הופ, בינה מלאכותית ושלום
התוכנית האמנותית של הפסטיבל מגוונת במיוחד.
ב"היפ הופ תלפיות" מפגיש המפיק תמיר מוסקט בין ראפרים כמו ג'ימבו ג'יי, טדי נגוסה, אקו ועדן דרסו לבין תזמורת הרחוב הירושלמית.
במופע "פיטר עוזב", דמות שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית מנהלת דיאלוג חי עם הקהל ומעלה שאלות על היחסים שבין אדם למכונה.
המיצב "דרישת שלום 2026", מחווה למעצב דוד טרטקובר, מזמין את המבקרים לנסח מחדש את אחת המילים שנדחקו כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי בישראל – שלום.
ובפרויקט "הוסר זמנית", אולי היצירה הפוליטית ביותר בתוכנית, יוצאים המבקרים למסע בעקבות מופעים בינלאומיים שבוטלו ואינם יכולים להגיע לישראל בשל המציאות הנוכחית. במקום להסתיר את ההיעדר, הפסטיבל בוחר להפוך אותו לחלק מהחוויה האמנותית.
אמנות שיוצאת מהאולמות
אחת המגמות הבולטות בפסטיבל השנה היא היציאה אל המרחב הציבורי.
מופעים, מיצבים, אירועים חברתיים ופרויקטים השתתפותיים יתקיימו ברחובות ירושלים, במרכז העיר, בתלפיות, בגיא בן הינום ובמוקדים נוספים.
אירוע VERSE, שנוצר בשיתוף עמותת ענר שפירא, ישלב מוזיקה, קולנוע, דיונים חברתיים, אמנות השתתפותית ומפגשים עם פעילים חברתיים. בין המשתתפים אהוד בנאי, נינט טייב, ברי סחרוף ואמנים נוספים, בניסיון לייצר שיחה אזרחית באמצעות תרבות.
לא רק ירושלים
למרות שמו, פסטיבל ישראל ממשיך בשנים האחרונות להרחיב את גבולותיו הגיאוגרפיים.
גם השנה יתקיימו אירועים בנגב המערבי ובגליל, מתוך תפיסה שלפיה נוכחות תרבותית באזורי השיקום היא חלק בלתי נפרד מהשליחות הציבורית של הפסטיבל.
המופעים בניר עוז, באשכול, בכפר בלום ובנהריה מבקשים לחזק קהילות שנפגעו ולחבר אותן מחדש אל מרכז העשייה התרבותית בישראל.
תרבות כהצהרה אזרחית
במבט ראשון אפשר לראות בפסטיבל ישראל 2026 עוד לוח עשיר של מופעי מחול, מוזיקה ותיאטרון. אבל מתחת לפני השטח מסתתרת אמירה עמוקה יותר.
הפסטיבל אינו מנסה להציע אסקפיזם. להפך. הוא מבקש להאט את קצב התגובה המיידית שמאפיין את המציאות הישראלית, לאפשר מרחק רגשי, ולהזכיר שתרבות יכולה להיות גם כלי לחשיבה אזרחית, לעיבוד טראומה ולדמיון של עתיד אחר.
דווקא בתקופה שבה נדמה שהחברה הישראלית מתקשה למצוא שפה משותפת, פסטיבל ישראל בוחר להציע שפה אחת שעדיין מצליחה לחבר בין אנשים: שפת האמנות.
