נתבקשתי להרצות בפני מכינה מהדרום על שסעים בחברה הישראלית והעיסוק של התקשורת בהם. ביני לבין עצמי גיחכתי: Name one. אבל כמובן שהסכמתי. בעבר השסעים בחברה הישראלית היו די ברורים-דתי מול חילוני, עשיר מול עני, מרכז ופריפריה. כיום הורחבו השסעים גם לבין מגדריים, בין טבעונים לאוכלי בשר, בין מחנה "רק ביבי" ל"רק לא ביבי".
שני אנשים בולטים קיבלו במה בסיקור התקשורתי במערכת הבחירות הזו: איתמר בן גביר והדר מוכתר. שניהם צברו פופולריות שהביאה אותם למקומות שהם בעצמם לא שיערו. מוכתר נכנסה לסקרים ובן גביר-שבר אותם. אפילו שותפו למפלגה-סמוטריץ'- לא שיער בחלומות הוורודים שלו, שהליכה לבחירות עם אדם ימני ממנו, תוביל ל14 ואפילו 15 מנדטים בסקרים.
כשמדברים על בן גביר מדברים על מרבית השסעים בחברה. בן גביר מסמל גם את השסע הדתי-חילוני, גם את המגדרי, גם את העדתי. הוא אפילו מעמיק את השסעים בין מי שעשה צבא לכזה שלא, למרות שהוא בכלל לא גוייס. לציבור, ולתקשורת שמעניקה לו במה, זה לא משנה. בלי העמקת השסעים בחברה יהיה פה משעמם. וחוצמזה, אם אפשר להראות שמחנה מסויים הולך להסתמך על גורמי דת קיצוניים המדירים נשים ולהט"בים- אז למה לא. עוד חיזוק למחנה השני.
גם הדר מוכתר סומנה כמעניינת. בהתחלה היא סומנה כמי שמעמיקה שסעים בין צעירים למבוגרים, בין פוליטיקאים לציבור, בין עניים לעשירים. והתקשורת אהבה את זה. היא הביאה אותה לאולפנים, והיא הפכה גם להיות כוכבת הפאנלים הפוליטיים והכנסים. מוכתר אמרה מה שהתקשורת לא יכלה לומר: המלך הוא עירום. ומסתבר שגם המלכה.
הדבר היחיד שנמדד כמועיל בצמצום פערים ושסעים בחברה הוא כיבוי התקשורת. לא, חס ושלום, יועצת התקשורת שמולכם לא מחפשת לפגוע בחופש הביטוי, אבל האנשים שפחות משתייכים למחנות, או מתעסקים במחנות, או נותנים למחנות לנהל אותם, הם, בדרך כלל, אלה שלא צופים בטלוויזיה, או לא מחוברים לרשת חברתית. החרגה קלה בהגדרות של תקשורת: רבנים וכנסים דתיים נחשבים לגמרי לרשת חברתית, גם אם מסוג אחר. היום זה כבר אפילו באינטרנט בצורה מובהקת.
"וגר זאב עם כבש", תתפלאו, זה אפשרי. בירושלים, לדוגמא, עניים חיים לצד עשירים. גם חילונים וחרדים יכולים, רחמנא לצלן, לשתות קפה יחד, או לעבוד יחד, או אפילו להיות בצבא ביחד. היום החרדי המזרחי לא מצביע דווקא לש"ס, כמו שהערבים לא מצביעים אוטומטית לרשימה המשותפת. כן, חברים, אני כבר פגשתי את הערבים שמצביעים לש"ס או לליכוד ואת החיילים הקרביים שמצביעים למרצ. יש בוזגלו אחד שמצביע למפלגת העבודה, ויש נשים שמצביעות לאבי מעוז. ביזיון? מסכימים?
כדי לדרוש איזשהו שינוי בחברה, צריך להבין קודם מה מציק לנו. מה דורש שינוי. וכשלא יודעים, אז גורמי קיצון עולים לשלטון. ראו מה קרה בארצות הברית. טראמפ הציג לאמריקנים בעיה אחת: אמריקה ירדה מגדולתה, אני אהפוך את אמריקה לגדולה חזרה. Great again. האמריקאים, שחורים ולבנים, נשים וגברים, להט"ב וסטרייטים, בחרו בו ברוב קולות והפכו אותו לנשיא שלהם ב4 השנים לאחר מכן. מעל הזהות שלהם, הם זכרו שהם אמריקאים ורצו את מה שטראמפ רצה. שינוי.
אזרחי מדינת ישראל עוד לא החליטו מה דורש שינוי. "הכל מטומטם," אמר לי קרוב משפחה לאחרונה. ולפעמים ניכר זה נכון: מערכת המשפט, התקשורת, המשטרה, הכנסת, הכלכלה, החקלאות, המיסים, ביטוח לאומי, מס הכנסה, שירותי הרווחה, ראשי הרשויות המקומיות, משרד החינוך. ניכר כי כלום לא מתפקד כמו שהיינו רוצים. נס שבכלל קיימת מדינה. אבל אם נכבה את הטלוויזיה לרגע, נסגור את הטיקטוק והטוויטר, אולי, לרגע, נדע לשים את האצבע על מה שלא עובד "עבור עצמנו". כל אחד והבעיה שלו. הרי לא כולנו מתמודדים עם כל המערכות במדינת ישראל, נכון?
אם תשאלו ברחוב כל אדם: "מה צריך לקרות במדינה כדי שיהיה טוב?" אני חותמת שהרוב, הכמעט מוחלט, יענה: "שיהיה שלום בינינו". זו תפילה ששמעתי לא מעט בחגי תשרי האחרונים. אנשים רוצים להפרק ולהתפרק מהמחנות. לא רוצים להיות הלהט"ב השמאלני מתל אביב כמו שלא רוצים להיות הביביסט מירוחם. אנשים, בפועל, רוצים שיטפלו בבעיות האמיתיות שלהם- הפקקים הבלתי נגמרים, רכבת שלא מגיעה בזמן קבוע, קצבה שמתעכבת להגיע, שביתה בנמלים שמעכבת הגעה של משלוח, בריונות בבית הספר נגד הבן או הבת ועוד ועוד.
אבל במערכות הבחירות האחרונות, היו אלה השסעים שקובעים למי נצביע. המחנות, ה"רק לא" ו"הדווקא כן". הכל שפיט, הכל בר-וויכוח. אם ניפרד ממה שמפלג בינינו, נפסיק עם תרבות הדווקא, אולי המצב באמת יכול להשתנות. אולי נצליח להכניס את הנציגים שאנחנו מאמינים בהם לכנסת. אלה שיפתרו לנו את הבעיות ולא ילבו בעיות חדשות בינינו. זה, לדוגמא, יהיה בהחלט שינוי.
