לפני חודשיים בקושי יצאתי מהמיטה. לא משנה מה היו אומרים לי- הייתי בתחתית ולא הייתי מוכנה לאחוז בשום יד שהגישה לי עזרה. והוגשו ידיים. באוויר נזרקו קלישאות, אפילו ציטוטים מהמקורות- כלום לא עזר. המחשבה להתחיל את חיי מחדש הטילה בי איימה ופחד- מאיפה מתחילים? איך מתחילים?
יום אחד החלטתי שאני מסדרת את המחסן של ההורים שלי ורואה מה השארתי שם כשעזבתי, אי אז לפני 12 שנים. הגיע הזמן למיין את הדברים ולראות מה אני לוקחת ומה לפח. הרבה דברים נזרקו לפח כבר באותו היום: מעמדים לנרות; ספרים של בגרויות ופסיכומטרי ובגדים ישנים. לא מעט עבר למיון רציני יותר אצלי בדירה ושם נפתחה תיבת פנדורה: מכתבים שקיבלתי, מתנות ופתקים שקולגות השאירו לי בשולחן העבודה כשהיו מבקרים בו. פתק אחד בלט מכולם, כתוב בכתב יד, בלי קישוטים, על נייר מקופל:
"אם אלוהים מביא אותך לזה- הוא יעביר אותך את זה!"
מזכירה שבאותם שבועות שמעתי את כל הקלישאות והציטוטים האפשריים, אבל משהו במשפט הזה משך אותי כלפי מעלה. תליתי אותו על המקרר שלי ומאז אני מביטה בו בכל יום. בעיקר ברגעי ייאוש. כשהכל נראה לא מעורפל ולא ברור. באי וודאות.
ומאז באמת שהכל נראה אחרת. לא יכולה לומר שהשתניתי לגמרי, אבל צצו לי זוויות ראייה חדשות, ערות יותר, למציאות. התחלתי לבחון את העבר שלי ביחס להווה שלי ויותר חשוב מזה- ביחס לעתיד שלי. מנסה ללמוד מה מכוון אותי ולאן אני הולכת. הנבירה בעבר לימדה אותי שמה שהיה הוא שיהיה. שעברתי לא מעט דברים, אבל קמתי מהם, לפעמים חזקה יותר מתמיד. נחושה יותר. ומכל נפילה כזו, היו אנשים טובים שהיו שם לצידי ועזרו לי. רובם לא לצידי היום, אבל תמיד היו שם אנשים ותמיד יהיו, גם אחרים.
שנים קשות עוברות על מדינת ישראל, בעיקר השנה האחרונה: הרוגים מנגיף הקורונה; סגרים; סגירת עסקים; הפסקת פעילויות תרבות; מלחמות אחים ברשתות החברתיות; הפגנות; בחירות חוזרות וחוזרות (וחוזרות…); חוסר אמון בהנהגה ובמוסדות המדינה; אסון הר מירון והמצב הנוכחי- מ.ל.ח.מ.ה. לא חשוב על מה.
אנחנו נוטים לחשוב ש"דבר כזה עוד לא קרה", אבל תמיד יש אדם וותיק יותר שיספר לנו על משברים דומים שאנשים חוו פה. תמיד היו מחלוקות, לעיתים מלחמות אלימות וכמובן- אינתיפאדות עקובות מדם. מי כמוני יודעת- הדור שלי ספג אותן בכל הכוח.
לא צריך ללכת ל"מחסן" ולפתוח ארגזים. ההיסטוריה כאן, מכה בכל הכוח. ימנים מול שמאלנים. פריפריה מול מרכז. תקשורת מול פוליטיקה. קיצונות אלימה מול שוחרי שלום. ביקורת הרסנית מול ערבות הדדית. גל סלבס מגנים את ישראל מול גל סלבס שמגנים על ישראל. הטקסטים אותם טקסטים. התמונות אותן תמונות. משפחה של ביתה חרב עליה. עוד שם של הרוג. עוד פצועה.
ובין כל אלה נמצאת האמונה. שאולי נלמד לקח. שאולי נלמד להיות מונעים מאהבה. שהקיצוניות תכבה ותדעך. שנחזור לעבוד יחד, ללמוד יחד, לקנות ביחד. אני עוברת תהליך אישי עם עצמי, אבל גם תהליך בזהות הקולקטיבית. מבינה שאני לא יכולה לשנות את כולם מבלי לשנות את עצמי. ואולי אני בכלל לא רוצה להשתנות, אלא רק מעט להשתפר ולהיות אדם טוב יותר. להבין שאין לי שליטה על הכל, ושזה לא תמיד בידיים שלי. ורק משפט אחד ממשיך להדהד לי גם בימים אלה, ככה, סתם, מהמקרר:
"אם אלוהים מביא אותך לזה- הוא יעביר אותך את זה!"
