איפה ישנן עוד נשים כמו האישה ההיא? השבוע הלכה לעולמה כלת פרס ישראל גאולה כהן ז"ל. אני יכולה לשפוך הרבה מלל בשבחה (ומגיע לה), אבל ויקיפדיה אחת תסדר את כולכם בהשראה לשנה שלמה, לפחות. חברת הכנסת לשעבר הייתה אישה עם עשייה כל כך מבורכת ואהבה לארץ ישראל שכמעט חמקה פסה לה מהעולם. ואולי לא.
באותה שעה שנתבשרתי על מותה של כהן, ליוויתי סיור של בית ספר תיכון "המסורתי", לרגל שבוע החינוך הירושלמי, בהר הרצל, בחלקת גדולי האומה. החבר'ה, בני 15 ו16, עברו בין הקברים והכירו את השמות היטב: אליעזר קפלן, לוי אשכול, גולדה מאיר. בתקופה שבה חשבתי, אני מודה, שאין להם מושג מי זה בן גוריון, קרה משהו שמשך את אוזניי, עיניי וליבי, דווקא כשעמדנו ליד קברה של אופירה נבון ז"ל.
על קברם המשותף של בני הזוג נבון נכתבו תפקידיו רמי-המעלה של הנשיא החמישי למדינת ישראל, אך ליד שמה של הגברת נבון נכתב "רעיית הנשיא". ביום רגיל זה היה עובר בשלום, אבל המדריכה המדהימה החליטה לספר לקהל הצעיר מי הייתה הגברת נבון. כך גילתה שברגע שהפכה להיות רעיית הנשיא החליטה הגב' הראשונה לעשות פעילויות למען החברה. היא הקימה את "עצרת בית הנשיא לשלום הילד" וכן את קרן "אכפת לי", שיזמה פרויקטים בתחומי החינוך והרווחה. היא גם מילאה את תפקידי נשיאת יוניצ"ף בישראל וראש ארגון הגג של ארגוני הנכים בישראל. וזה על קצה המזלג.
אחת הבנות מהכיתה לא שתקה והצביעה על האירוניה: "היא עשתה כל כך הרבה וכל מה שזוכרים ממנה על הקבר זה שהיא אשתו של". החבר'ה צחקו, אבל האמירה הדהדה אצלי בראש שעה ארוכה. כמה היא צודקת. אישה יכולה לעשות כל כך הרבה למען החברה ובסוף תמיד יזכרו אותה כאשתו של או כאמא של. כמו שגאולה, כבר שנים, לפחות בתקשורת, היא לא כלת פרס ישראל, היא אמא של השר צחי הנגבי (לא מכלילה גופי תקשורת אבל ככה היו מזכירים אותה לא אחת). כמה מגוחך ועצוב.
העובדה שלנערה הזו הציק שזה מה שכתבו על הגברת נבון ז"ל, עשתה לי טוב בלב. הנה, אולי עוד יש תקווה והגל הפמיניסטי האחרון שהתעורר הזיז משהו גם במוחותיהם התמימים של הילדים היום. אבל זה לא עוד מספיק!
יום קודם הרציתי על החשיבות של נשים בפוליטיקה ובעמדות מפתח בחברה מול נערות תיכון אחר בירושלים. בית הספר היה לבנות בלבד, והייתי מצפה שדווקא כאן יהיה עניין גדול בתכנים שהובאו לפניהן. אולי זו הייתה השעה (או אולי זאת אני **קריצה –קריצה** ) אבל הרבה עניין לא היה. מלבד נערה או שתיים, עם מוטיבציה ורעב לנושא, בנות דיברו ביניהן, אחת לעסה לי מסטיק מול הפנים וניפחה בלון גדול מהראש שלה, אחרת בכלל נרדמה.
מחד, אני אומרת לעצמי: בני נוער צריכים להיות בני נוער. הם צריכים לבלות, להשתגע, לחיות. הם לא צריכים להתעסק בפוליטיקה או נושאים "כבדים". הם לא צריכים לרוץ ולשנות את העולם, יש להם את כל החיים לכך, אבל מאידך, בא לי שיביעו עניין וסקרנות. בא לי להשפיע עליהם, כמו שמוריי השפיעו עליי בנערותי. בא לי שהם ידעו מה הכיוון, לאן הדרך הולכת. בא לי שיבינו שמחר הם הדור שמצביע והם הדור שמשפיע. כן, עם כל הקלישאות שבאמירה הזו.
בא לי שהם יבינו מהי סמנטיקה, לא רק כחלק מהבגרות המעייפת בלשון. שהם יבינו שלמילים יש משמעות, ו"אמא של" או "אשתו של" זה לא כינוי הולם לאישה עם עשייה מפוארת ורזומה שהוא אוצר. בא לי שהם יכירו את הסיפורים האמיתיים מאחורי מדינת ישראל. שידעו שהיא לא קמה ביום אחד, וגם עדיין לא נסתיימה בנייתה. שפעם היו כאן יותר חלוצות ונשים נכנסו לקבינטים הכי מחתרתיים במדינה. שהיה לנו קול. ויכולת. ומעמד. שאישה יכלה להיות כאן ראש ממשלה. והיא עדיין יכולה. יהי זכרך, גאולה, ברוך. מי ייתן ומלמעלה תטווי להם/ן את דרכך למען עתידה של מדינת ישראל.
