אמהות חד הוריות. אימהות סטודנטיות. סרטן השד. סרטן צוואר הרחם. נשים עגונות (מסורבות גט). נשים במעגל האלימות. הטרדות מיניות במקום העבודה. הטרדות מיניות בתחבורה הציבורית. הטרדות מיניות במרחב הציבורי. נשים עקרות. נשים בטיפולי פוריות. נשים בזנות. נשים בפנסיה. אונס. אלימות כלכלית. פערי שכר.
אלו מקצת הנושאים שנשים בישראל צריכות ורוצות שידאגו להם 120 חברי כנסת, לא חשוב מאיפה הם באים, מה הרקע שלהם ולאיזו מפלגה הם שייכים. תוסיפו לזה נשים ערביות או עולות חדשות או אתיופיות שרמת הקושי שלהן גבוהה יותר בשל פערי שפה, תרבות או דת. זה בסך הכל מה שהן רוצות: ייצוג לצרכיהן. ובצדק. לנשים יש בעיות וצרכים שאין לגברים בישראל, ואם זה לא מספיק, אזמעדיין מסתכלים עליהם בחשד וחשש בתפקידי מפתח והביקורת עליהן בתפקידים כאלה גבוהה מהרגיל ומייחסים להן תכונות של "קשוחה"; "משוגעת" ואני לא חוששת לומר "כלבה" במידה והן מפגינות מעט נחישות ומסירות לתפקיד מהרגיל.
בשנה וחצי האחרונות, לא מעט בזכות קמפיין ה#METOO קמו ארגוני הנשים והתאחדו לקואליציה למען הכנסת נשים לפוליטיקה. תחילה, המקומית ואחר כך- לארצית. במקומית, נחלה הקואליציה הזו הצלחה לא רעה, כשמספר הנשים המובילות רשויות מקומיות הוכפל. בארצית זה עבד פחות, אבל שינוי זווית הראייה במפלגות, שהבינו ששילוב נשים במקומות ריאליים הוא חשוב, הוביל לשינוי מהותי בשיח ובמבנה הארגוני. כמעט כל טוקבקיסט או טוקבקיסטית שאלו את המפלגות "ומה עם הנשים?", במידה ואלה שכחו למקם אותן במקום ריאלי. הן התגאו במפלגות כמו "העבודה" ו"הימין החדש" על השילוב הגבוה ביותר של נשים בחמישייה הראשונה וביקרו את המפלגות הגדולות, וכמובן החרדיות, על המחסור בנשים במקומות ריאליים.
ואז המפלגות הגדולות הביאו 35 מנדטים. וכל מפלגה- מימין "הליכוד" ומשמאל "כחול-לבן"- הכניסה 10 נשים. כמעט שליש. אותי זה שימח מאוד, את הקואליציה של ארגוני הנשים- פחות. "נשים הן 51% מהאוכלוסייה, מה את חוגגת?" נשמעו זעקות לעברי. ובכן, אני מבינה את הביקורת על מפלגה בלי פריימריז, שראשיה בחרו להדיר נשים (וסליחה אם זה נשמע לא אובייקטיבי, אבל אותה ביקורת יש לי גם על "ישראל ביתנו" ו"איחוד המפלגות בימין"), אבל במפלגה שבה יש אופציה לציבור המתפקדים שלה לבחור, צריך להתחשב ולהעריך את דבר הבוחר (אגב, מבדיקה שערכתי, ב"ליכוד" פקודות רק 27% נשים ולכן זה בדיוק מספר הנשים שמייצג אותן בכנסת, בתקווה שיום אחד הנתון הזה ישתפר).
ואחרי שהנתון המספרי "נבלע" בגרון, התחילו הנשים לשאול: "ומה הן יעשו למען נשים בכנסת? מתי הן נלחמו עבור נשים?". השאלה הזו מקוממת. קודם כל, העובדה שאישה היא אישה, לא אומר שזו האג'נדה שאיתה היא נכנסת לכנסת ושהיא חייבת לבחור כרטיס שבו אחד מהנושאים שציינתי לעיל ולהתמקד בו במהלך הקדנציה. עצם היותה חברת כנסת, אומר שהיא הצליחה לשכנע כמה עשרות אלפים שהיא ראויה לייצג אותם- בפריפריה; בכלכלה; עם העסקים הקטנים והבינוניים; במשפטים ועוד. רגב בתרבות ושקד במשפטים תרמו יותר לאנשי פריפריה ולצמצום פערים בחברה, ואי אפשר לומר שזה לא תפקיד חשוב מספיק. אגב, מי אמר שלא ניתן לדרוש מחברי כנסת גברים לטפל בנושאים נשיים ולהסביר להם כמה הם חשובים. חה"כ יהודה גליק היה חבר בוועדה למעמד האישה בכנסת וסייע רבות לנשים עגונות.
כל הנושאים שציינתי לעיל ברי חשיבות עליונה. אסור לזלזל בבעיות שהן נחלתם של 51% אחוזים מהחברה. אני מאמינה שצריך להילחם על העלאת שכר לנשים. להעביר את התקציבים שאושרו לתכנית למניעת אלימות כלפי נשים ולעשות כל שניתן- בביטחון הפנים, בבריאות, בחינוך וברווחה- כדי לעצור את הרצח הבא. אני מאמינה שעוד ועוד יוזמות למען קידום נשים בעסקים יחזקו אותן ויתרמו מאד לכלכלת ישראל וגם לכלכלת הבית.
אבל מי אמר שנשים חייבות לקדם אותן רק כי הן נשים? מי אמר שיושב ראש הכנסת לא צריך לשאת נאומים נגד אלימות כלפי נשים במליאה? מי אמר שיושב ראש ועדת חוץ וביטחון לא יכול לדאוג לחיילות בצבא ולשילוב חיילות ביחידות קרביות? מי אמר ששר הכלכלה לא יכול לסייע בקידום נשים עצמאיות (השר אלי כהן עשה את זה נפלא, אגב). צאו מהבועה. כולם יכולים לעזור וזה הזמן ללחוץ עליהם לעשות כן. נשים לא חייבות לנשים אחרות כלום, הן חייבות לציבור שבחר בהן בשל האג'נדה לשמה הן נבחרו. זה הזמן לאתר את חברי הכנסת- גברים ונשים- שיפעלו למען הנושאים שציינתי לעיל, ולקוות שבקדנציה הקרובה הם יובילו לשינוי אמיתי. ביחד.
