"ירושלמים זה קהל קשה," אומר לי המפיק של האומן בטלפון, "את חייבת לעזור לי". הרמתי כמה טלפונים, אבל בעיקר את גבתי: אנחנו קהל קשה? תן לנו ערמונים חמים מהמחבת, איזה קפה שחור אולי בקלוואה בצד ואנחנו מבסוטים. מה קשה בנו? "לא ממלאים אולמות", ענה בעייפות. משכתי כתפיים- אין לי תשובה לזה.
אני כל חיי חסכתי שקל לשקל כדי ללכת להופעות של מיטב האמנים, מסקאלה מאד רחבה של מוסיקאים ומוסיקאיות, ובעיקר נעתי ב-32 שנות חיי בין סגנונות שונים שכיום מהווים את פסקול חיי. אולי אני, אישית, לא מבינה למה אנשים מפספסים את הקסם הזה? ללכת פיסית להופעות מוסיקה וליהנות מהשפעת הבס על הבטן, הפסנתר על החיוך והגיטרה על הלב.
ההתרגשות באולם שנייה לפני שאומן עולה על הבמה, כל במה- מהצוללת בירושלים ועד בריכת הסולטן, תמיד הותירה עליי רושם. אני זוכרת שכמה דקות לפני שהיו עולים הלהקות או הזמרים היו עולים פועלי הבמה. האחד היה מסדר את הליינאפ עם מסקינטייפ שחור. השני היה עולה לכוון לו את הגיטרה (כשכיוונו לברי סחרוף את הגיטרה הייתי מקבלת סחרור- 'מי האדם שרשאי לגעת בגיטרה של המלך?') ואז היו עולים נער או נערת מים וממקמים בקבוקי מים לאומן ולנגנים. זה היה תפקיד הזהב. כל מה שחלמתי לעשות בתור נערה.
וכשהם היו עולים לבמה, אז הקהל כבר היה מתחיל למחוא כפיים וזה היה הסימן שהוא מוכן לקראת האומן או האומנית שיעלו על הבמה. אין כמו קהל. זה הצליל האהוב עליי. מחיאות כפיים, שריקות ואז כשעולים לבמה- לשיר שיר מוכר יחד. קהל ששר יחד זה סאונד שלא יתואר. הרמוניה שמנגנת ישירות על הלב (עד היום הקטע שהכי מנוגן אצלי בראש זה LOVE OF MY LIFE של QUEEN שבוצע לייב וקהל אדיר שר איתו את הפזמון. מושלם).
ובגלל זה אני לא מבינה למה אנחנו נחשבים "קהל קשה". אולי זה החורף שמכניס אותנו לתרדמה? אין חשק לצאת מהבית? אצלי זה הפוך, תנו לי עשרות הופעות באולם סגור מאשר פסטיבלים מיוזעים עם המוני אנשים (חוץ מהופעות בבריכת הסולטן, שהן היוצא מן הכלל שלי). משהו כאן לא נתפס לי.
אגב, אם זה היה רק הופעות בתשלום הייתי אומרת ניחא: אנחנו קהל אוכלי חינם. אבל לא ולא. דווקא פסטיבלים של אוכל ותרבות, שהכרטיסים שם עולים בין 150-300 ₪ לאדם, היו מלאים עד אין סוף וגם נכחתי בלא מעט הופעות חינמיות של אומנים מהשורה הראשונה ולא היה מלא כמו שחשבתי שיהיה. אז אולי במקום אריות אנחנו קצת יותר דובים?
אז אני קוראת לכם, קהל ירושלמי מקסים שלי: צאו מהקיפאון. דייט ראשון או יום נישואים בהופעה של ארקדי דוכין או ישי ריבו והיא שלך. מסיבת רווקות בהופעת רוק של ירמי קפלן- פשוט מושלם. חגיגות יום הולדת עם הפרויקט של רביבו – קראחנה לפנים.
פעם בכמה חודשים לכו להכיר אומן חדש. אין לכם מושג איזה מדהים זה. מי ידע אז, בצוללת הצהובה, בצהרי יום שישי, שאסף אבידן ב-10 שקלים יהיה להיט בינלאומי כעשור אחר כך? מי ידע ש"הדג נחש", שהייתי נכנסת בחינם, יצליחו כפסקול אדיר בסרט של אדם סנדלר?
אם אתם לא תלכו להופעות, המוסיקה בירושלים תגווע וכך גם המועדונים. אסור לנו לחרב את התרבות והמוסיקה
בירושלים. היא כל מהווינו. אי אפשר להתבכיין שאין מה לעשות בעיר כשיש ואנחנו לא הולכים. תתעוררו ואני מבטיחה שלא תתאכזבו. חוצמזה, שצריך למלא את האינסטגרם והסטורי בפייסבוק בעוד חוויות, אז מה איכפת לכם ללכת להופעה בלייב כדי לעשות לייב?