בדרך כלל קשה לי לסכם שנה. יש לי זיכרון דפוק שגורם לי לשכוח אירועים ופרטים חשובים. זיכרון כזה, שאם הייתי זוכה באוסקר, היה וודאי מסכסך אותי עם הבמאי ששכחתי לומר לו תודה. אבל את השנה הזו אני כנראה לא אשכח לעולם.
זו הייתה השנה שהחלפתי תואר מ"רכזת לשכת דוברות" ל"יועצת תקשורת". זו הייתה השנה שהחלפתי קידומת וצעדתי בגאון לשנות ה-30 בחיי. זו הייתה השנה שלקחתי את הכתיבה ברצינות ומאז לא יכולתי להפסיק. אבל אני חושבת שהשנה הזו תיזכר בעיקר בזכות האנשים שהרכיבו לי אותה פיסה לצד פיסה ובנו עבורי מארג מושלם של אנרגיה חיובית ואמונה בעצמי.
תחילה, כל תודתי נתונה לעורך המושלם שלי- דודי טל. האיש שבזכותו המילים שלי נקראות והרגשות שלי מתפרצים. האיש שלקח רעיון, שזרקתי לו בפיג'מה במיטה ביום שבת, והביא אותו לחיים. "דודי, מה דעתך שאכתוב טור "הירושלמית"?". "יאללה. 500 מילה". פשוט. מאז עברו הרבה מים בנהר, אבל בעיקר- התחיל פרץ כתיבה בלתי פוסק.
לאט, לאט, חדרתי לעולם התקשורת והכרתי אישה מופלאה בשם מרינה קיגל. מרינה היא ערך בפני עצמו ב"ויקיפדיה". אישה בכל רמ"ח איבריה, עם מוסר עבודה שלא היה מבייש את נשיאה ה-9 של מדינת ישראל, עליו השלום. רמת הפירגון שקיבלתי ממנה העצימה אותי כאשת מקצוע, כירושלמית וכאישה, ונתנה לי כוחות לעלות לשידור ברדיו בפעם הראשונה בחיי ולחשוף את עצמי החוצה. למרות שאף פעם לא הייתי ביישנית, מרינה הוציאה אותי מהקליפה שלי בדרכים המיוחדות לה.
בזכות דודי ומרינה יצא לי להתחבר לאדם מופלא לא פחות, עורך מדהים ומוכשר בשם תומר קרן. אחרי הפיגוע בשרונה הוצאתי טור ובו ערכתי "סולחה" קטנה עם מדינת תל אביב. מהטור יצא ראיון לרדיו ומשם- טור אורח ב"מעריב ירושלים". למעשה היה זה תומר שנעץ את סיכת "הירושלמית" האחרונה לשנה זו (והיד עוד נטויה). הפכתי להיות ירושלמית מן המניין גם במדיות השונות. הפירגון של תומר הוביל לטור בעיתון "מעריב" ובו סיפרתי על המורה ששינתה את חיי. הרגשתי גאווה ענקית בעצמי, אבל בעיקר- מלאת הערכה לאיש היקר הזה. כן, חברים, יש אנשים טובים באמצע הדרך, ועוד בתקשורת בישראל. לא מובן מאליו.
בעולם אחר, ובמדיה אחרת- הוואטס אפ, התוודעתי לסדרת קבוצות בשם "מספרי הכוכבים"- אנשי מקצוע שונים שמחליפים מספרי טלפון של אנשי ציבור למטרות העבודה. פשוט מאוד. גם כאן יצא לי להכיר עולם מופלא של אנשים מדהימים שכל מטרתם הוא לעזור ולסייע. "מספרי הכוכבים" שינתה את חיי והרחיבה את עולם הקשרים שלי. זה גדל לכדי אימפריה שלמה שעליה שולט אדם אחד עם לב זהב ואמונה גדולה- אריה שפירא. מפאת צניעותו, לא אוכל לפרט על העשייה המבורכת של האיש הזה, אבל אוכל רק לומר שזכיתי בחבר יקר ואדם נפלא. אחד כזה שמאמין בך, ולפעמים יותר ממה שאת מאמינה בעצמך, אני מאחלת לכל אחד ואחת מכם.
האחרונה שאני חבה לה תודה ענקית, נכנסה לחיי אך לא מזמן, אבל שינתה את השנה הזו לגמרי עבורי. אורנית שם-טוב, יועצת תדמית ומאמנת. בשבילי היא גם חברה. אישה קסומה עם סיפור חיים מרתק שמוביל לדרך חיים מעצימה ומאירה. אורנית מסייעת לי להאמין בעצמי, לשנות דפוסים ולשחרר מחסומים בדרך קדימה. עם כלי העבודה שהיא מעניקה לי אני מתקדמת בצעדי ענק לשנה העברית החדשה. לאורנית יש שני חוקים מאוד מרכזיים: יושרה וסליחה. תעשה דברים מתוך יושרה ותסלח לעצמך על טעויות. אז אני יכולה לומר בלב שלם: כל מה שעשיתי השנה היה מתוך יושרה, ועל הטעויות- אני בהחלט סולחת לעצמי.
רגע על שמעון פרס ז"ל
ביום רביעי האחרון נתבשרנו במותו של נשיאה התשיעי של מדינת ישראל. האיש ה"לוזר" שהפך לסבא החביב על כולם. איש עשייה. אדם אשר כבודו מוכר לו מתוקף פועלו הבלתי נלאה למען מדינת ישראל. שמעון פרס ז"ל מיצב את ישראל במעמד בינלאומי חסר תקדים למדינה בסדר גודל כמו שלנו, קשר קשרים שהיטיבו עימנו ותרם רבות להתיישבות בארץ ישראל. הכבוד האחרון שחלקו לו בשישי האחרון מנהיגי העולם הוא לא דבר שיש לזלזל בו או להפחית מערכו. גם מר פרס אינו חף מטעויות, כמו כל מנהיג שקם בישראל, אך מדובר באיש המשמש כספר ההיסטוריה הטוב ביותר שנכתב, שכן הוא מלמד אותנו את השיעורים הטובים והחשובים מאוד למען עתידה של מדינת ישראל. עלינו, כאחים במדינת ישראל, לבחון את אישיותו כסמל לאמביציה, אופטימיזם (יש שיגידו נאיביות) ואהבה אמיתית למפעל הציוני-יהודי בישראל.
גם אם דרכו הפוליטית לא הייתה דרכי, אני מלאת התפעלות מהנר שדלק בליבו של מר פרס עד יומו האחרון. תודה לך מר פרס.
ושנה טובה לכל בית ישראל. אמן.
