על אף החששות כתבנו הצטרף לסיור של הארגון השנוי במחלוקת 'שוברים שתיקה' בדרך הם עצרו בקברו של ברוך גולדשטיין, חטפו ביצים מהמתנחלים של תל רומיידה, שמעו את הסיפור של העיר 'כפי של לימדו אתכם בבית הספר' וראו איך המקום המורכב הזה מתנהל
לקח לי זמן להחליט לצאת עם 'שוברים שתיקה' לסיור, אני מאוד מסתייג מהפעילות שלהם אף על פי שאני יכול להבין שגם הם פועלים מרצון טוב לשיטתם אבל כבר נאמר שהדרך לגהינום רצופה כוונות טובות וגן העדן שלהם הוא גהינום הסברת שלנו. הם מתיימרים להיות גוף מעין משפטי שבורר עדויות של חיילים במטרה לחשוף כפי שאומר דין יששכרוף דובר התנועה"את הפער הזה בין מה שהציבור חושב שהוא יודע שקורה בשטחים לבין מה שאשכרה עשינו שם".
יש לי הרבה תהיות לגבי אופן גביית העדויות – זה הרי בבחינת לאסוף את מה שמתאים לאידיאולוגיה שלהם ולא משהו שמתיימר להיות אובייקטיבי כי אז היו אוספים גם את העדויות הפחות דרמטיות או אפילו עדויות חיוביות. חוץ מזה מי שמם להיות בוררים של צה"ל ? יש בהם גורמי משפט בעלי שם ? יש בכלל שקיפות לגבי אופן ברירת העדויות ? האם בועדה שגובה את העדויות ישנם אנשים בעליי מגוון של דיעות או כישורים ? אבל גם אם נניח שהכל נעשה בצורה מושלמת. מי צריך את זה בכלל ? לטענתם זהו מעשה מוסרי שיגרום לציבור 'לפקוח את עיניו' וכמו ש"המתנחלים משתמשים בגיוס גופים בינלאומיים לתמוך בהם" כמו שאמר לי יששכרוף "גם לנו מותר לעשות כן". ובכנס תמיכה בארגון אמר עמוס עוז ש"בעולם כמו שלנו כבר לא ניתן לשמור סודות". ובכל זאת לא כל מה שנראה צודק הוא גם חכם. כלומר יש הבדל תהומי בין גוף שמורכב מחיילים שמנפק עדויות באופן סמי משפטי לבין עדויות שכאלו שניתנות באופן ספורדי על ידי חיילים או ארגוני זכויות אדם שמתעדים כל צעד ושעל בשטחים. אבל זה די ברור שיש פה פחות מירוק של המצפון ויותר דרך פוליטית מתוחכמת להוציא אותנו מהשטחים. הענין הוא שהדרך הזאת מוציאה את הדברים מהקונטקסט שלהם – לאסוף בפינצטה עדויות של חיילים שסרחו (אם סרחו) הוא רק חלק קטן מה, צב הנורא שיש בשטחים שלא רק אנחנו אשמים בו. שאלתי את יששכרוף 'מדוע הוא לא סומך על גופי הפיקוח הצבאיים ועד כמה מקרים כפי שהוא מדווח עליהם הם היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל ?". יששכרוף: "אני לא חושב שיש דרך מוסרית לנהל כיבוש" הוא אומר ומוסיף, "המקרים הקשים שקורים הם שמאפשרים את פעילות הצבא השוטפת. השיטה הופכת את המקרים הקשים לבלתי נמנעים". אתה לא חושב שיש דבר כזה כיבוש נאור ? "אין דבר כזה". הוא משיב. אבל כשאנחנו כבר מטיילים בתוככי העיר המורכבת הזאת. יששכרוף נעצר ומסביר לנו איך פעם הורו לו בתגובה לירי מאסיבי מתוך הבתים לירות אל הבתים על מנת להרתיע . ואז אחד המששתפים בסיור כבר לא יכול להתאפק ואומר לו, "אז אתה פושע מלחמה אם לא סירבת לכך". אותו בחור בשם בועז שהיה מפקד מחלקה בשנות השבעים, "עשינו סיור" הוא נזכר "ובאחת הפעמים ראיתי איך מפקד קולגה שלי מתחיל לתת מכות סתם כך לפלשתיני אני כיוונתי אליו את הנשק ואיימתי עליו להפסיק את ההתעללות ולכן זה מה שאי מצפה מכל חייל שייתקל בסיטואציה דומה". וכאן הוויכוח הופך אישי מדי, "אני רוצה לדבר על המערכת ולא על ההתנהגות האישית של החיילים ואם מישהו חושב שמערכת יכולה להתקיים בלי אלימות הוא טועה". ושוב אחת המשתתפות טוענת כלפיו "לכל חייל שמורה היכולת לבחור להיות מוסרי או שלא" ואני מזכיר כמובן את אותה פקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנוסס מעליה דבר ייחודי לצה"ל.
דין יששכרוף (27) סטודנט לפילוסופיה באוני' ת"א,"את'שוברים שתיקה' פגשתי לראשונה כאשר הייתי במכינה קדם צבאית ופגשתי שם את אבנר גבריהו המנכ"ל שהרצה לנו על הארגון. לא יכולתי להקשיב לו לרגע ואמרתי לו 'שהוא מגזים ומוציא דברים מפורפורציה ושזה לא יכול להיות. המסר שלו היה שאי אפשר לתקן את הדבר הזה מבפנים. הייתי אז נער בן 19 התחנכתי בבית ציוני מהזרם המרכזי כשאני גדל על סיפורי סבא שהבריטים באו לעצור אותו כשלחם באצ"ל ולצבא רציתי להתגייס ליחידה הכי קרבית במקום סיירת מטכ"ל הגעתי לעורב נחל. זה קרה בשנת 2011. עשיתי מסלול של שנה ושלוש ולמדתי איך להילחם בצבא כמו סורי או חיזבאללה. כשסיימתי מסלול שלחו אותי לדרום הר חברון ולא היו שם טנקים סורים. ואז הוציאו אותי לקורס מכי"ם וקורס קצינים אותו סיימתי ב 2014 זה היה תקופת מבצע 'שובו אחים' ו'צוק איתן'. כל לילה עשינו פשיטה או מאסר. ואז ירדנו לעזה להילחם שם עם המחלקה שלי. כשהשתחררתי ב 2015 לא רציתי לגעת בזה והלכתי לעבוד עם נוער מרקע קשה במכינה בצפון. שם קרה לי דבר מדהים 'התחלתי לשמוע על אלימות משטרתית מהחניכים שלי כמו אותו נער שקט וטוב שמספר לי איך איך הלך בשכונה שלו ושוטר קורא לו 'בוא לפה כושי מפוצץ אותו במכות ומאשים אותו לאחר מכן בתקיפת שוטר וזה גרם לי לחשוב באופן שונהעל הסיטואציה שבה הייתי בצבא נכון שזה משהו אחר. משהו באלימות של אדם עם מדים כלפי אזרחים. ואז שמעתי מאח שלי שהוא לשרת בחברון והבנתי שזה בעצם לא נגמר עם תום השירות שלי והשליטה הזאת על אזרחים נמשכת ונמשכת.
ואז יששכרוף מסביר על ההיסטוריה של חברון, "רוב הסיורים שתעשו בשטחים יתחילו ב 48 או 67 אבל הסיור שלנו מתחיל לפני 4000 שנה ובפעם הראשונה שהיא מוזכרת זה בסיפור אברהם שקונה מערת קבורה. ובאמת חברון מאז הפכה לעיר חשובה במסורת היהודית והיא מוזכרת 78 פעם בתנ"ך. חברון היא נורא חשובה לדת היהודית אבל גם לדת המוסלמית מכיוון שאברהם שלנו הוא איברהים שלהם מה שאומר בעצם שמערת המכפלה היא המקום היחיד בארץ שמשמש גם בית כנסת וגם מסגד ורק מהפרט הזה אתם יכולים להבין כמה שהעיר הזו מתוחה. אין נוכחות יהודית בחברון משנת 70 לספירה ועד המאה ה 15 אז בתקופת גירוש ספרד מגיעות כמה משפחות כדי לחיות במה שקרוי 'ארבעת ערי הקודש' בניהם חברון. הם לא מגיעים ממניעים ציונים או לאומיים ובאמת הקהילה הספרדית הזו מתחילה להשתלב בעיר והם קונים מהשכנים שלהם המוסלמים והנוצרים קרקעות ואפילו מוזמנים לחתונות. במאה ה 18 מגיעים גם יהודים אשכנזים מתנועת חב"ד הם משתלבים יפה בעיר. הקהילה היהודית אפילו בונה בית חולים שמשרת את המוסלמים והנוצרים. הקהילה הזאת מגיעה לסוף טרגי ואלים בשנת 1929 מה שאנו מכירים בתור טבח תרפ"ט שמתחיל בכלל בירושלים בגלל חילוקי דיעות על זכויות תפילה בכותל ולמעשה זוהי התנגשות בין שתי תנועות לאומיות שקמו בארץ : היהודית והפלשתינית. בזמן הפרעות נהרגו 136 יהודים ו 116 מוסלמים. בחברון מתבצע הטבע הכי קשה בו נרצחים 67 בצורה אכזרית. מה שבאמת מדהים בסיפור הזה זה שיש כמה דברים שאף פעם לא לימדו אותנו בבית הספר: הידעתם שלוחמי אצ"ל ופלמ"ח שהגיעו ליישוב הישן בחברון רצו לתת להם נשק ולהגן עליהם נתקלו בתשובה ש"אנחנו לא רואים עצמנו כחלק מהתנועה הציונית ולכן אנחנו לא רוצים את הנשקים שלכם ולא רוצים להילחם. בגלל ההתנהגות הזאת שנתפסה כגלותית וחלשה התעלמו מכך שנים רבות במערכת החינוך עד שהיו צריכים למצוא הצדקות להתנחלות בחברון כי עד היום משתמשים בטבע הזה כדי להצדיק את ההתנחלות שם. עוד דבר שלא מלמדים זה שהמוסלמים החברון סיכנו את חייהם בכדי להציל את חבריהם היהודים. 350 יהודים שניצלו מהטבח מועברים לידי המנדט הבריטי בירושלים. ב 1948 הירדנים כובשים את האזור ומספחים אותו דבר שאף אחד בעולם לא מקבל חוץ מהאנגלים ופקיסטן. בשנת 67 שאנחנו כובשים את המקום מבקשים הצאצאים של אנשי הישוב הישן מהממשלה להחזיר להם את הנכסים והאדמות שהופקעו והממשלה אומרת 'לא' מהסיבה שכולנו כישראלים יכולים להבין – אף אחד לא רוצה לפתוח את תיבת הפנדורה של זכויות פליטים לפני 48' כי אם הם יחזירו למשפחות יהודיות את הקרקעות נצטרף להתמודד אם דרישות דומות של פלשתינים וזה ומושבים וערים וקיבוצים. בנתיים מי שמנהל את הענין זה המנהל האזרחי. בשנת 1968 הרב לוינגר מגיע למלון פארק באישור זמני כדי לחגוג את חג הפסח בסוף החג הוא לא מתפנה מהמלון ואומר לכולם באנו להתנחל בעיר האבות. הבצא מחליט לא להחליט ומעביר אותם לבית המושל הצבאי עד שמחליטים לבנות את קרית ארבע. וזה דפוס שחוזר עד היום: מתנחלים קובעים עובדות בשטח ואז הממשלה נענית לכל דרישה שלהם".
כשאנחנו מגיעים לתל רומיידה יששכרוף כבר מזהיר אותנו, "זהו מקום יותר קיצוני כך שמי שבחור לא להצטרף אני אבין אותו". יששכרוף יודע על מה הוא מדבר שכן כמה דקות לאחר מכן כבר ניחתים ולכם אותה אלימות של המתנחלים ואיך הצבא עומד מנגד". לאחר מכן אנחנו הולכים לפגוש את עיסא עמרו בחור צעיר שגר בסמיכות והוא חלק מארגון בלתי אלים שנלחם בהתנחלויות. הוא מסביר לנו את המצב הרגיש באזור את היחסים הבלתי אפשריים שלו עם המתנחלים באזור. את הבית שלו הוא הפך למקום מפגש של פעילים פוליטית מכל העולם "אפילו היה אצלנו יהודי מאנגליה לפני כמה ימים". במהלך הסיור משמיע יששכרוף אמירה בעייתית כאשר אמר "שהמתנחלים אל ממש אוהבים את החיילים הם אוהבים אותם רק שהם יורים בפלשתינים".
