לפעמים טוב להתרחק מהחיים שלנו כדי לקבל פרספקטיבה אחרת על המציאות ולהביט בתמונה השלמה. מצטערת, ירושלים, אבל בשבת האחרונה ביקרתי בטירת הכרמל ובחיפה כדי להתרחק ממך קצת. לפעמים כשאוהבים צריך לקחת מרחק, אז נסעתי לחטוף שמש קצת שונה, להחליף נוף.

כבר סיפרתי בעבר על הנסיעה לצפון- חוויה קסומה. האוטו נוסע בכבישים הרחבים, סופג הרבה מישור, הרבה ירוק, הרבה ים. הצבעים משתלבים אלה באלה בהרמוניה מושלמת ואתה מתחיל לנשום. כן, מזכיר מאד את העליות לירושלים (למביני עניין בלבד).

הגעתי לטירת הכרמל. את 'טירה' (כמו שהמקומיים קוראים לה( הכרתי רק דרך המערכונים של שלום אסייג. דמיינתי שיכון והתבדיתי. הרבה ירוק, שכונות חדשות, ניקיון ברחובות ובעיקר- ציוויליזציה. גם אחרי שנים של ביקורים ביישובי הצפון, עדיין אני מדמיינת את האנשים בצפון חיים על ערסל עם סנדלי טבע. שוכחת שגם כאן יש זארה ורנואר. אני משעשעת.

חבר קרוב הציג לי כמה דברים מדהימים בעיר שקצת קינאתי, מודה. למשל, אמא שלו, פנסיונרית בת 70, מבלה יותר ממני בגיל 32. יש לנשות העיר הפנסיונריות מועדון שבו הן מבלות, עושות חוגים ונוסעות לטייל יחד. פנאן לא? ויש כאן תכניות חינוך מדהימות. למשל, גם אם אתה מעל גיל 30 יש מי שידאג שאת התואר שלך אתה תעשה בנוחות ובדרך המתאימה לך. בנוסף, העיר העלתה את רמת ההשכלה וצימצמה פערים בחינוך שבירושלים יכולים עדיין לחלום עליה (עיר בירה, כן? ותזכורת קלה- ראש העיר שלנו החזיק את תיק החינוך).

בהמשך, נסענו לחוף הכרמל. אין ספק שמדובר בחוף הכי יפה שראיתי בישראל (לא ייאמן שאחרי 32 על פני כדור הארץ ראיתי את סין לפני שראיתי את חוף הכרמל). טיילת עמוסה מסעדות ופאבים, ודשא במקום חול הים (פה קנו אותי). פתאום המילים "שירות לתושב" התחילו להתבהר.

הצפון החבוט, שספג בשנים האחרונות שריפות ומפגעי טבע נראה משוקם וירוק מתמיד. בין נסיעה לנסיעה במרחבים הירוקים ניסיתי מנסה להיזכר איך ירושלים מתמודדת אחרי טראומה. האם גם אצלנו קמים, מנקים מהר את האבק מהשמלה וממשיכים ללכת?

פה, בצפון, הם אוהבי ירושלים. נכון, אסור להכליל, אבל עוד לא מצאתי צפוני שאמר משהו רע על עיר הבירה (לעומת כמה תושבים בעיר מרכז מסוימת שלא יכולים לסבול אותה). הם מתעניינים ואני מיד הופכת לשגרירה של רצון טוב. מספרת לאן יוצאים, איפה מבלים. מספרת על הפאבים ואזורי הבילוי המחתרתיים של ירושלים – איך כל סמטה או דירה שכורה הופכים ערב בחוץ לאטרקציה מטריפה ופסטורלית.

כן, חברים, לא שכחתי את ירושלים (כי אז תישכח ימיני *קריצה, קריצה*), אבל בהחלט נפקחו לי העיניים. הצפון שונה. רגוע. יש לו קצב משלו. ולתושבים יש גינות ענק בכל בית וטרמפולינה (וכל הילדים קופצים-רוקדים). וכן, גם ערסל (אבל, מוזר, לא סנדלי טבע). יש כאן אווירה של "הכל מספיק לי כל עוד הים מכה בחוף, השמש מחייכת אליי והעצים פורחים".

ולרגע, שם בים, ראיתי עפיפון בשמיים וחשבתי כמה כיף לו. הרוח מכה בו והוא עומד איתן, בקושי זז. דבר אחד מפריד בינו לבין נתק מוחלט- חוט דק אבל חזק מספיק כדי לשמור אותו קרוב לקרקע. והנחתי לעצמי שבטח ככה אני אסיים בגלגול הבא: צבעונית ומשתנה לפי מצב הרוח (לא רחוק ממי שאני היום).

ואז, כשחזרתי לירושלים, הבנתי כמה עוד יש לעשות כאן בעיר הבירה. כמה הבטחות והסכמים אנחנו צריכים למצות מהמועמדים לראשות העיר (ולמועצה), כדי להפוך את ירושלים למקום פסטורלי, שלו והרמוני לא פחות. שאם יהיו כאן גינות ירק, וכבישים רחבים ומרחבים שיאפשרו לנו לצפות בכל העושר שיש לה להציע, אז אולי יפקדו אותה יותר. ואז, אי שם, יהיה צפוני אחד שיבוא לבקר בירושלים, ישאף אוויר פסגות לריאותיו ויגיד לה בלחישה קסומה: 'אני אוהב אותך'.

תגובות

להשאיר תגובה