ספרה החדש של ד"ר מרים יחיל וקס הוא רומן דוקומנטרי המתרחש על רקע התהפוכות ברומניה ערב מלחמת העולם השנייה. היא התכוונה שהוא יהיה ביוגרפיה על הוריה, אבל אחרי שעברה תהליך מחקרי ארוך, גילתה שיש בידיה סיפור בלשי מורכב שמספר את הסיפור שלא סופר, על אלו "שחשבו שזו בושה להיות בעל רכוש וחיים פרטיים, הם לא רק חשבו שאפשר לתקן את העולם אלא צריך"
אחד הדברים המיוחדים והמרגשים ב'הפרק החסר', ספרה השני של ד"ר יחיל וקס, הנה העובדה שהוא מספר סיפור שלא סופר בעצם על אנשים שהיו במלחמה אבל לא היו בשואה ובכל זאת אבל עברו דברים נוראים ואיומים,
"זה הסיפור של הדור שחשב שלא רק אפשר לתקן את העולם אלא צריך לתקן את העולם ואז הם מוכנים להקריב את עצמם וחייהם הפרטיים בשביל לעשות את זה", היא אומרת. "זו ראייה מאוד שונה מזו שמקובלת היום אם כי לדעתי גם היום לאנשים צעירים יש דחף לחיות אחרת, לא רק מחאה חברתית אלא גם פעילות ממשית רצופה לאורך שנים אבל אז זו הייתה הנורמה, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ועל הבסיס הזה הם חיו, לא התייחסו לחיים הפרטיים שלהם , בלי שום כבוד לחומרנות, לא היה להם כלום וגם לא רצו שיהיה להם כלום, הם חשבו שזו בושה להיות בעל רכוש. חיו בצורה מאוד נזירית והקדישו עצמם לשנות את העולם, לבטל את הקפיטליזם החזירי ולבנות חברה צודקת אבל זה לא כל כך הצליח".
יחיל־וקס היא בוגרת אוניברסיטת סטנפורד, נולדה ברומניה ועלתה לישראל בגיל 4. גדלה והתחנכה בירושלים. נישאה ליונתן יחיל, שנפל במלחמת ששת הימים, פחות משנה לאחר נישואיהם. בשנת 1972 סיימה את בית הספר למשחק של ניסן נתיב, נישאה לגבי וקס, טייס ואדריכל, וילדה את בנה, יונתן.
היא סיימה תואר ראשון בספרות אנגלית ופילוסופיה ותואר שני בספרות אנגלית ואמריקאית, מאוניברסיטת תל-אביב. את הדוקטורט קיבלה מאוניברסיטת סטנפורד על תואר דוקטור בתחום המחזאות האירופית המודרנית. היא ניהלה את פסטיבל חיפה להצגות ילדים ואת התאטרון לילדים ולנוער.
כיום ד"ר יחיל וקס היא מתרגמת, כותבת ומרצה באוניברסיטת ת"א וגם שימו לב, הדרמטורגית של תיאטרון החאן, תפקיד שאין הרבה כמותו במדינתנו.
מה זה בעצם הדרמטורגית?
"תמיד שואלים אותי את השאלה הזו…מדובר במי שהוא מנהל ספרותי אבל לא רק, זה הגורם האנליטי שנמצא במערכת ההחלטות האמנותיות. אני משתתפת בתכנון רפרטואר ואחר כך מעורבת בעוד מרכיבים ברפרטואר שצריך לעבוד אותם, מתרגמים ומעבדים, אני גם מעבדת ומתרגמת בעצמי. הייתי דרמטורגית שנים רבות גם בתיאטרון גשר, זה היה שם הג'וב הכי ארוך שלי. זה להיות קודקוד חשוב במערכת. בתיאטראות באירופה עושים את זה כמה אנשים , פה במקרה הטוב יש דרמטורג אחד ובחלק מהמקרים אין בכלל"
ד"ר וקס מרצה גם על תרגום מחזות. "תמיד מדברים על תאטרון כי זה הדבר הכי בולט שאני עושה מילדות אבל החיים שלי מחולקים לשלושה פרקים – תיאטרון שזה הגורל שלי, ספרות שזו האהבה שלי והאקדמיה שאני קוראת לה 'הסטיה שלי' כי זה משהו שלא התכוונתי שיקרה אבל כשהתחיל זה התפתח. עשיתי דוקטורט בסטנפורד אבל התכנית המקורית שלי הייתה תמיד לכתוב, טוב, זה כמו שאומר הפתגם ביידיש, 'אדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק עליו מלמעלה'".
לדבריה, כשהייתה באקדמיה נסחפה חזרה לתיאטרון והכתיבה הייתה לה תוך כדי, כשרק בשנים האחרונות התפנתה לזה לגמרי, "ואני מאוד שמחה אם כי תמיד אומרים לי שהסיפור שלי חריג. כשהתחלתי לכתוב בשנות ה-80 אף פעם לא החזירו לי שום דבר, כל מה ששלחתי ראה אור בפורומים, בעיתונים ובכתבי עת אבל לא המשכתי כי חיידק התיאטרון היה תמיד הדבר הדומיננטי בחיי".
היא כן פרסמה ספר שירים בשנות ה-80 וב-2009 ראה אור ספרה "נורדאו פינת וול סטריט" בו כתבה על מי שהיה אחד מראשי תעשיית ההיי טק בארץ, ספר שתורגם לשש שפות וזכה להכרה רבה.
לפני חודשים ספורים יצא ספרה החדש – "הפרק החסר". זהו רומן דוקומנטרי המתרחש על רקע התהפוכות ברומניה ערב מלחמת העולם השנייה, ובמרכזו הדור האירופי אשר ביקש לתקן את העולם. המספרת יוצאת למסע בנבכי העבר בניסיון ללמוד משהו על דמותו של אביה, אותו לא הכירה. הנבירה במכתבי האב ובזיכרון המשפחתי חושפת עבר פוליטי טעון ומאיים וגם פרשת אהבה והקרבה, תשוקה ומאבק, בדידות ומלחמה קשה. האמת על חיי הוריה ברומניה, מעורבותם במחתרת, הימלטותם לברית המועצות והאובדן הנורא שהם חווים, מצטרפים לסיפור מתח שעלילתו מפתיעה, אופיו דרמטי וסופו טרגי.
וכך בין השאר היא כותבת שם: "מאות הפרטים שבעבר נראו לי שוליים, ניצולי סיפוריה שהמאיסה עליי, הצטופפו זה על גבי זה במרתף זיכרוני כל השנים מבלי להימחק, נדחפים עכשיו להשתחרר על הדף, מזדקפים להיכלל בתמונות שמתהוות על המקלדת, בתיאורים של אחד מוני שהיה פעם שלם ויפה ואהוב ואיננו עוד… ואף שאני מבינה שרק מותו חי בי, אני ממשיכה להחיות אותו במילים על הדף בכוח רצוני, כפי שצריך היה להיות, כפי שיכול היה להיות, כפי שהייתי רוצה שיהיה כדי שאוכל, אולי, לאהוב אותו…"
איך היה תהליך העבודה על הספר ?
"הספר דרש מחקר מאוד מאוד ארוך, קראתי לו 'הפרק החסר' כי כשהתחלתי לכתוב אותו הייתה לי כוונה מאוד ברורה לכתוב רק מעין ביוגרפיה של הוריי, אבל כשהתחלתי לכתוב והסתכלתי בחומר וגיליתי כמה אני לא יודעת, הבנתי שדרך המחקר שלי תהיה מאוד ארוכה והיא לקחה יותר זמן ממה שחשבתי, אבל כתוצאה מזה, הספר יצא הרבה יותר מעניין ומורכב מאשר אם רק הייתי כותבת את סיפורי האישי".
והתגובות עליו חיוביות וחמות. "אנשים אמרו לי שזה ספר חשוב, סופרים ועיתונאים פרגנו ואמרו שהספר מאוד מרגש וגם מספר סיפור שלא סופר. הסיפור הזה מתרחש בחלקו הראשון ברומניה וחלקו השני בבריה"מ אבל מסופר מנוקדת המבט של מרים , של הבת שלהם שחיה בישראל ולא ידעה בכלל מה היה שם, "כי הדור הזה , אלה שהיו בשואה ואלה שעשו דברים אחרים לא סיפרו אלא רק גרסאות מאוד מצונזרות ורק אחרי מותה של אימא המשפחה העיזה לספר את האמת שהיא לא רצתה לספר. הספר הוא סיפור בלשי שלשמחתי הספר נקרא בצורה אינטנסיבית אנשים מגיבים בצורה רגשית יחד עם זה הוא מספר סיפור אמיתי יש בו מרכיב דוקומנטרי גדול מאוד וגם מרכיב של דמיון".
"אני מאוד גאה בספר וכמו שאמר לי מישהו 'זה ישב עלי', הייתי מוכרחה לכתוב את זה חשבתי שזה היה תהליך הרבה יותר קצר , הרבה לא יודעים זאת אבל בישראל הפאן הזה של היהודים ברומניה זה לא הפאן של השואה שהיא פופולארית פה. יהודים רבים ברומניה שרדו שם את המלחמה איך זה קרה, הייחודיות שם, זה ריתק אותי יותר ויותר והפך לספר שהוא גם רומן וגם דוקומנטרי".
