מה משותף לסטודנטית לרפואה מצרפת שמצאה עצמה חייה חיי שתיקה ובידוד ליד בית שמש, יהודייה בת מאה ששרדה את השואה ועלתה ארצה באוניית מעפילים וקנדית שמצאה עצמה באבו גוש ?
כולן בשלב מסוים בחייהם החליטו לעזוב את החיים 'הנורמליים' שלהם, להתמסר לכנסייה ולחיי פרישות. את כולם פגשתי השבוע בשלושה מנזרים שונים באזור ירושלים
לפעמים הדרך הטובה להאיר את חייך היא דווקא להציץ לרגע לחיים אחרים. כלומר חיים ממש אחרים. כך מצאתי עצמי מצטרף לסיור יחודי של 'זמן אשכול' (מסגרת לימודי העשרה בסינמה סיטי) בהדרכת של מורת הדרך אסתר סעד כדי לפגוש שלוש נשים שהפכו לנזירות. אנחנו אומנם מכירים נזירות אבל בעיקר במובן הפלקטי של איך הן מצטיירות בתרבות הפופולרית ולכן זו הייתה הזדמנות להכיר מקרוב את אלו 'שנשואות לאל' אפרופו נישואין, לאחת הנזירות המרשימות שפגשנו – רז'ין קנטי שהגיעה לגיל מאה הייתה טבעת נישואין על היד שמשכה את תשומת הלב "זו בהחלט טבעת שמעידה על כך שאני נשואה" היא מאשרת אבל הזוגיות בת שמונים השנים שלה לא הניבה לה צאצאים אלא עשרות תלמידות מישראל, מצרים ואירופה "אתמול התקשרה אליי אחת התלמידות לדרוש בשלומי" סיפרה להפתעתנו.
את הנזירה רז'ין פגשנו בכנסיית האחיות ציון בעין כרם, מנזר יפהפה שהוקם לפני מאה וחמישים שנה ע"י אלפונס רטיסבון, יהודי עשיר משטרסבורג שחווה התגלות דתית ובעקבותיה הפך לכומר ישועי (מסדר קתולי שעוסק בחינוך) הוא הקים את המנזר ליתומים.
כמו אלפונס גם רג'ין היא יהודייה שהמירה את דתה בסיפור יוצא דופן שמתחיל בילדותה בקהילה היהודית בבולגריה. אז את התלמידים הטובים שלחו לבתי הספר של האחיות ציון שנחשב מוסד לימודי משובח "בחגים" מספרת ר'גין בספרה 'האחות ציון' "היינו מגיעים עם מגן דוד ושרים תהילים והנוצרים קראו בברית החדשה ולאף אחד זה לא הפריע". כשבגרה פרצה מלחמת העולם השנייה ויהדות בולגריה ניצלה ברובה בגלל לחץ של השלטונות וראש הכמורה אך משפחתה חשה שהסכנה מרחפת עליהם ולכן הם בקשו לצאת לפלשתינה ובגלל בעיות של מסמכים ומדיניות הספר הלבן הם מצאו עצמם עולים על ספינה רעועה ובלה בשם סלבדור שהייתה אמורה להכיל מאה חמישים איש והיא יצאה לדרך עם 350 אנשים. סערה איומה תפסה אותם מול חופי תורכיה וכשהספינה החלה להתפרק רג'ין אחותה לצד הוריה קפצו למים החלו לשחות לחוף תוך שהם נאבקים בגלים ענקיים ומערבולות שסחפו אותם "רגע לפני שאפסו כוחותיי גל ענק תפס אותי וזרק אותי אל החוף" סיפרה. רק היא ואביה ניצלו ועוד כמאה אנשים. הקהילה היהודית נרתמה לעזרתם וחלקם חזרו לבולגריה ורק עשרה בני נוער קבלו סרטיפיקטים במסגרת עליית הנוער.
רג'ין הגיעה לישראל ונשלחה למשק פועלות חלוצי בקינג ג'ורג' בת"א "הרגשתי בודדה וללא שפה" היא משתפת. נקודת האור הגיעה מכיוון בלתי צפוי כאשר נציגים של מסדר האחיות ציון בבולגריה יצרו קשר עם המנזר בעיר העתיקה בירושלים ובקשו לדרוש בשלומה. כשהנזירות מצאו אותה היא שמחה והלכה לבקר אותם "הם הזכירו לי את היחס הטוב שקבלתי בבית הספר בו למדתי" הדבר גרם לה להחליט להישאר ולהפוך לנזירה "כשסיפרתי זאת לאבי העצב התפשט בפניו "תתחתני עם יפני או סיני רק אל תלכי לקבר הזה' אמר לה. היא נכנסה למנזר בגיל 20 ונשארה עד היום "אבי במהלך השנים התרכך והבין אותי. הייתי חוגגת איתו החגים ושמרתי על קשר עם המשפחה". היא אומרת.
כששואלים אותה 'את יהודייה או נוצרייה' היא אומרת "אני מאה אחוז נוצרייה כמו שאני מאה אחוז יהודייה". הזהות שלה מכילה את שתי העולמות עליהם לא וויתרה ונדמה ששר ההיסטוריה רמז לה על כך באחד האירועים המכוננים של העם היהודי "במלחמת ששת הימים" היא מספרת בלחש כשהיא עומדת על שתי רגליה ומחזיקה מקל "שירתתי במנזר האחיות ציון בעיר העתיקה. כשפרצה המלחמה נחרדנו ופינינו חלק מהילדים. אלו שלא יכולנו שמנו להם מזרנים באזור התת קרקעי של המנזר שם ישנם שרידים מתקופת רומי". באחד הימים לאחר מתח ירי בלתי פוסק הסתקרנה רז'ין, אזרה אומץ ועלתה על הגג של המנזר שצופה על הר הבית "ראיתי להפתעתי חייל ישראלי תוקע את דגל ישראל על הר הבית ומאוד התרגשתי. לא יכולתי לשתף את הנזירות בתחושה שלי אבל הנה אני משתפת אתכם". עוד מקרה מעניין שקרה לה בימי אותה מלחמה גורלית היה כשקצין רפואה ישראלי הגיע לחפש חיילים ירדנים שמצאו מחסה במנזר. היה זה יהודה דנון לימים פרופ' לרפואה שהקים את בי"ח שניידר "הוא נכנס למנזר ומיד עיני נתקלו בעיניו והוא ניסה לשוחח איתי הצלחנו לתקשר בעזרת לאדינו שזכרתי מהבית. דנון המום מהלאדינו שבפיה של רג'ין שאל אותה איך היא יודעת את הניב של יהודי ספרד וכשהיא סיפרה לו שהיא יהודייה הם הפכו לחברי נפש ורעייתו רות אף כתבה עליה ספר.
רז'ין מקבלת אותנו בלבוש רגיל ללא גלימת הנזירה שאנחנו מכירים. ההסבר לכך הוא ההחלטה הדרמטית שקבלה הכנסייה בשנות השישים בוועידת הוותיקן ה 2' בה הוחלט שהיהודים אינם אשמים ברצח ישוע, הוחלט למשל שמזבח התפילה יהיה לפני האפסיס כדי שהכומר יערוך את המיסה שפניו נשואות אל הקהל ועוד החלטה הייתה (במסגרת הפנים אל הדור המודרני) שיהיה ניתן להתהלך ללא מדים
הנזירה השנייה שפגשנו הייתה נזירה צעירה בשם מייליס (30) שלפני שבע שנים באמצע לימודי רפואה שלה בצרפת היא חוותה התגלות אלוהית "אלוהים קרא להצטרף אליו" היא מספרת בעברית רצוצה. מייליס בעלת הפנים היפות עזבה את לימודיה והחליטה להכנס לאחד המנזרים שדורשים חיי פרישות ובדידות באופן הקיצוני ביותר שיכולה להציע הכנסייה הקתולית "הרגשתי שאלוהים מכווין אותי לארץ ישראל" סיפרה וכהוכחה לכך היא מספרת שכאשר היא החליטה על כך בלבה היא קבלה שיחת טל מהכנסייה "הם הציעו לי אם ארצה ללכת לישראל". המקרה של מייליס הוא באמת יוצא דופן כי מדובר באישה צעירה שדרכה להצלחה הייתה סלולה ומישהי שניתן לשייך אותה לדור ה Z שגדל לתוך עולם של סלולרי, רשתות חברתיות ואינספור רעשים. דור שהכנסייה מאוד מתקשה לגייס לתוכה ולכן הצעירים היחידים שמגיעים לכנסייה מגיעים מהעולם השלישי כך שמייליס קפצה מעולם גלובלי, מקושר ולימודי רפואה יוקרתיים למנזר מבודד בבית ג'מאל לא הרחק מבית שמש עם סדר יום קפדני שמתחיל ביקיצה בארבע לפנות בוקר ומיד לאחר מכן תפילת התבודדות בתא האישי שלה בתוך חלל הכנסייה (שבנוי תאים תאים). ברבע לשבע מתפללים יחד עם כלל הנזירות שבסך הכל מונות 22. (מגיל 25 עד שמונים) . בשמונה וחצי זמן פנוי עד תשע שוב תפילה ואז לימוד בכתבי הקודש וברבע לאחת עשרה ארוחת בוקר.תפילה ויציאה לעבודות אומנות עד שלוש ופה ראוי לציין שעבודות האומנות של הנזירות מוצאות למכירה בחנות יפה בכניסה למנזר שם תוכלו למצוא קערות מאוירות, ריבות ושוקולד שהן מכינות ברמה גבוהה מאוד. עד שמונה בערב הן יעסקו שוב בלימוד, תפילה ומדיטציה ובשמונה בערב הן כבר ישנות.
יש משהו שאת מתגעגעת אליו מחייך הקודמים ? "יש דברים מסוימים אבל זה בא והולך וכשזה צץ אני תמיד יודעת שאלוהים בחר עבורי את הדרך הטובה ביותר גם אם מתעורר קושי ואנחנו ממש לא מלאכים אז אני מתפללת וכעבור כמה ימים צצה מולי התשובה". את ההורים שלה היא לא ראתה שנתיים גם בגלל הקורונה "מחר הם באים לבקר אותי היא מעלה חיוך". דבר מעניין נוסף שצריך לציין הוא שבמרבית ימי השבוע הנזירות גוזרות על עצמן שתיקה ובידוד כמעט מוחלט, אפילו את מגשי האוכל מניחים להן על הרצפה בפתח הדלת ותוסיפו על זה את גלימות הקפוצ'ון הלבנות שמכסות אותן במה שנראה כמו סצינה מסיפורה של שפחה שפגשה את 'שם הוורד'.
הנזירה האחרונה שעליה אספר היא מיכאלה (71) שחייה במנזר הבנדיקטיני באבו גוש. היא מספרת על עצמה לא מעט עם הומור וראייה מפוכחת. במנזר שלה מתגורר בנפרד האב אוליבייה שהוא סלבריטי מקומי עם עברית צחה והמון ידע.
מיכאלה גדלה בקנדה במשפחה חילונית ואחד הזכרונות שנצרבו בה הייתה כשהחלה ללמוד את מקצוע האחיות "ראיתי שם את הנזירות סועדות את החולים ועוזרות להם ואמרתי לעצמי 'ככה אני רוצה להיות". כשהיא הייתה בשנות השלושים לחייה היא נקעה את רגלה ומי שטיפל בה במסירות היה אורטופד יהודי שאף המליץ לה על חופשה בישראל "כשביקרתי במנזר מאוד התרשמתי מהיופי והשקט והחלטתי להישאר ולבחון את החיים הללו". חשוב להבין שמי שבוחר בחיי נזירות חייב לעבור כמה שלבים שכוללים נדרים וחיים בצל המנזר. בשנה הראשונה אתה לוקח חלק בעבודות המנזר (שבהרבה פעמים מתנהל כמשק אוטרקי) אבל אתה יכול לעזוב כרצונך. אחרי שלוש שנים מגיע הרגע שבו אתה נשבע אמונים לאפיפיור ומקדיש את חייך לכנסייה "כמו במשפחות שאנחנו מכירים" אומרת מיכאלה "חמישים אחוז מתגרשים ועוזבים את הכנסייה והיתר נשארים". יש גם מקרים נדירים כמו אותה נזירה שלאחר 14 שנים היא הרגישה "שהאל קורא לה להקים משפחה והיום יש לה עשרה נכדים" מספרת מיכאלה. ויש גם מקרים שנזירה מתבקשת גם לעזוב את המקום "הייתה מישהי שיחסי האנוש שלה לא היו טובים והיא עזבה".
לדעת האב אוליביֶה, כל נזיר המצטרף למנזר הוא מורד בסביבתו. שלושה עקרונות שמניעים בני אדם ב"עולם שבחוץ" – הקמת משפחה, כסף ושלטון – אינם מתקיימים במנזר. שבועת הנזיר כוללת פרישות מחיי מין ומבניית משפחה, ויתור על רכוש פרטי ומחויבות למשמעת.
במנזר חיים גברים ונשים בני לאומים שונים בגילאים שונים ובשיתוף. מגורי הנשים הן מחוץ לתחום ואת המתח המיני משאירים בחוץ "אנחנו מתייחסים האחד לשני כאל אחים" סיפר פעם אוליבייה.
כאמור זהו מנזר בנדיקטיני שחיי לפי התקנון של בנדיקטוס הקדוש שהכתיב כמה מחוקי היסוד של החיים הנזירים בכנסייה הקתולית תוך שהוא מלמד שהסוד הוא במציאת דרך האמצע בין החוקים הנוקשים (שבעה תפילות ביום, עבודה ולימודים) לבין האפשרות לשינוי. בפרק 34 של התקנון (רגולה) של בנדיקטוס נכתב בענין זה "כתוב "וינתן לכל איש ואיש די מחסורו" (מעשה השליחים) לכן יש לקחת בחשבון את חולשותיהם של אנשים, מי שזקוק לפחות צריך להודות לאלוהים על כך ולא להיות עצוב שקיבל פחות. מי שזקוק ליותר צריך להיות מודע לחולשתו".
