בואו נשים דברים על השולחן- אין איחוד פה. נכון, זה נשמע כמו מערכון של שאולי מ"ארץ נהדרת". "אין כימיה, העם הזה לא נדבק", אבל זו האמת. אני לא רוצה להישמע כמו מטיפה דתית-משיחית, אבל אני לא יכולה להיפרד מהתחושה שהאסונות האופפים אותנו הם תוצאה של חוסר החיבור התמידי הזה. הבחירות האינסופיות. הרשעות ברשתות החברתיות. הנהירה אחרי מסרים שליליים בתכניות ריאליטי ואצל פוליטיקאים. הנהיגה הפרועה בכבישים וחוסר המשילות בכל התחומים בישראל. סיר הלחץ בישראל הופך להיות פצצה מתקתקת.

ערב תשעה באב, אנחנו מבכים על חורבן בית המקדש, בדרום חוששים מחורבן הבית שלהם. לעם ישראל איכפת. טלפוני חירום, מתנדבים, משפחות מארחות. הרשת גועשת בתכני הצעת עזרה וגם בהומור- הומור מביך כזה שמנסה להתגבר על המצב ולהוות אסקפיזם טהור ממנו.

בשעה כזו היו צריכים לשדר איזה סרט שיטיף לנו על אהבת חינם. אולי אפילו שידור חוזר של "אגדת חורבן" המצוין. היו מספרים לנו על מלחמות האחים שהובילו לחורבן הזה. וכולנו היינו יושבים מול המרקע, מנסים לחשוב איך אנחנו סולחים ליריבים שלנו מבית. אלה מהעבודה שזילזלו בנו או התלמידים שעשו עלינו חרם או החלאה שתפס לנו את החנייה וגרם לנו לאחר לסרט. סיבות לשנוא תמיד יש.

ובימינו, אנחנו לא ממש מחפשים סיבות לאהוב מישהו. אין לנו זמן או עצבים לזה. נשבר לנו מספיק הלב מאנשים. עכשיו זה הזמן של האינדיבידואל לזרוח. האינדיבידואל שמחפש לייקים, שיתופים ומספר צפיות גבוה. לאינדיבידואל לא איכפת לרדת על אחרים כדי שזה יעצים אותו. הכל הופך להיות "מים" מצחיק. הכל הופך להיות הדרמה האישית שלו.

בימים אלה משודרת עונה מאוד אלימה של האח הגדול. אומנם בתחילת השבוע הודחה אחת הדיירות הבריוניות שבו (שמרוב בושה נעלמה ונאלמה לכמה ימים, עד שהרגישה צורך להתנצל), אבל האלימות עדיין קיימת. כולם מתפרצים אחד על השני, כולם מדברים עם הידיים (זה "מים" מצחיק לרגע, עד שהוא כבר לא) וכולם צועקים למצלמות כדי להתבלט יותר.

הטיקטוק פורח השנה, אז גם הקטעים ה"בעייתיים" של הבית הסגור הופכים להיות מצחיקים מאוד. כך יוצא שבמקום להרחיק נוער וילדים מהמסך בתכנית הזו, הם מחקים את הדמויות בשביל האהבה הרשתית והרגעית. איך אפשר להתחרות בילדה בת 4 שאומרת לאימא שלה "פיפי, חרטטנית, ממציאה, הכי לא קרה" ואז אמא שלה עונה לה "גם אני יכולה לדבר ככה עם הידיים". זה חמוד לאללה, לא? לא!

אחרי ההומור מגיעה המציאות. זה נדבק בנו. אנחנו מרגישים שזה "פיפי" לצחוק או לצעוק על אחרים. ש"דוגרי" ולומר הכל בפנים זו שיטה נהדרת למגננה. שמותר להחרים בני אדם, בעיקר ילדים, ולהפוך אותם למוקצים ובעייתיים.

זה הזמן שהמערכות במדינה יתחילו לפעול כדי לעצור את התופעות האלה. הסתה ברשתות החברתיות; חרמות; נהיגה פרועה; בריונות- כל אלה צריכים להיות מטופלים בכל הדרגות האפשריות ובמספר מוקדים- חינוך, רווחה, ביטחון פנים ומערכת המשפט. וכן, גם התקשורת.

עלינו לפעול לקדם תכנים של שלום, אחווה ואהבה, על פני אלימות. זה נשמע כמו נאום של היפי משנות ה70, אבל זה הכי מדוייק גם להיום. לא יקרה כלום אם החדשות יקדמו עשייה חיובית במקום עימותים. לא יקרה כלום אם הרשתות החברתיות יקדמו תכנים עם וייב חיובי, במקום את ההסתה הפרועה שיש בחוץ ובריונות על אחרים.

אסיים בציטוט האהוב עליי לתשעה באב: "מי האיש החפץ חיים/ אוהב ימים/ אוהב ימים לראות טוב/ נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מירמה/  סור מרע, עשה טוב/ בקש שלום ורדפהו" (תהלים).

תגובות

להשאיר תגובה