השבוע נכחתי בפורום של נשים הקורא לנשים להיות מעורבות יותר בפוליטיקה ולהציע עצמן לתפקידים בכירים. הפורום התנהל יום אחרי שהשרה לשוויון חברתי, חה"כ גילה גמליאל, יצאה בווידיאו שקורא לנשים לאותה הפעולה בדיוק: לכו להיבחר.
זה מצחיק שצריך להניע נשים לפעולה כי בפועל אנחנו פועלות הרבה יותר מגברים. מאחורינו מערך שלם של חיי עבודה ומשפחה לנהל, ואם את רווקה אזי הלו"ז שלך פנוי יותר לפעילויות נוספות. נדיר שתמצאו אותנו רגל על רגל עם כוס קפה מבלי שבאותו זמן אנחנו מנהלות איזה קרב או מאבק. גם אם זה לוועד הורים בגן של הילד.
אז למה אנחנו לא נבחרות לתפקידי מפתח ומדוע, אם אנחנו מהוות 51% מהאוכלוסייה, אין לנו את אותו רוב מייצג בפרלמנטרים ודירקטוריונים המכהנים? התשובה לזה, חברותיי, טמונה בנו. אנחנו הנשים לא סובלות אחת את השנייה ולא יודעות באמת לפרגן האחת לשנייה, כך שברגע האמת אנחנו לא נבחר האחת בשנייה.
עכשיו תצאנה כל הנשים ותגדנה: "על מה את מדברת? אני אתאבד בשביל חברה שלי, אין לך מושג מהו פירגון, אם מחר אישה תרצה להבחר לראשות הממשלה אני עומדת מאחוריה ויהי מה". שקר! ההוכחה: הילארי קלינטון. ההוכחה: ציפי לבני. רוצות עוד הוכחות? גוגל איט. בעשורים האחרונים נשים ניסו להקים מפלגה למען נשים ולא עברו את אחוז החסימה. נשים כנשים, בעידן המודרני, לא מצליחות לשחזר את ההצלחה של המאבק הפמניסטי ההוא שהחל במאה ה-19. התשתית לבחור עוד גולדה מאיר כמעט ולא קיימת בעולם האזרחי, ומטפטפת מעט לעולם הצבאי- שם לא מעט נשים עושות חיל בתפקידי לחימה וטיס. אבל זה לא מספיק.
מכורח המציאות אפילו המפלגות הגדולות נאלצות לשריין מקום ל"אישה" ברשימה לכנסת כיוון שנשים לא מציעות את עצמן לתפקידים וגם, לצערי הרב, לא נבחרות. ברור לכם שזה נובע מפחד וחשש ולא כי הן לא יכולות. אישה, בעיקר אמא לילדים קטנים, אומרת לעצמה: אם יהיה לי זמן אני אשקיע את זה בילד שלי ואתרום לועד ההורים (שהיום מתנהל יותר בקבוצות וואטס אפ מרגיזות יותר מעשייה בפועל), איפה לעזאזל יהיה לי זמן ללכת לוועדת חינוך בעירייה ולשנות באמת?
ואלו אותם הפחדים והחששות שהועלו בפורום שבו נכחתי השבוע. נשים ערכיות, חכמות עם תפקידים מוצלחים למדיי בעולם התעסוקה (רובן מנהלות) אומרות לעצמן: "אני? לא! קטונתי". ולמה? מי אמר שאת לא תהיי חברת מועצה טובה או חברת הנהלה בדירקטוריון מצויינת ו-רחמנא לצלן- ראש עירייה מעולה? ויתרה מכך, רבות מהנשים באותו פורום אמרו: "אני חוששת שלא יהיה לי את הגב והתמיכה שיש היום לגברים בעולם הזה" ולצערי בזה היא צודקת. למה אנחנו הנשים לא מסוגלות להרים מישהי אחרת כמועמדת מתוכנו ולומר לה: "אנחנו בגב שלך"?
אנחנו אוהבות לדבר. זו הבעיה האמיתית. וסלחו לי על השובניזם הקל. כשמגיע הרגע לבחור אנחנו מעדיפות שזה יהיה תופס הואגינות עם הפאה וההון מאשר הסבתא הזקנה והמשוגעת שצובעת לבלונד (וסלחה לבעלה שעשה ממנה קציצה תקשורתית אחרי שבגד בה). כמובן שיש יוצאות מן הכלל, וכמובן שמה שאני כותבת כאן הוא לא גורף וחד משמעית, אבל מאחורי כל אישה בתפקידי מפתח עומדים גברים וכמעט ולא עומדות קבוצות נשים חזקות או צוות המורכז רובו ככולו מנשים.
אם אנחנו רוצות לשבור את תקרת הזכוכית, אנחנו חייבות להפסיק לנקות אותה ולצחצח אותה (ושוב, סליחה על השובניזם). אנחנו חייבות להבין שזה מתחיל בנו. שזה לא מספיק להיות במפגשים של נשים שמחזיקות ידיים ואומרות אחת לשנייה: "את מלכה, את אלופה, את יכולה". זה לא מספיק ללכת לריקודי בטן ולהעצים את הצ'אקרות שלך מהרחם. צריך לפעול, ומייד. רוצה לשנות? לכי ותשני, והכי חשוב- אם את לא רוצה להבחר, לכי ותעצימי את זאת שכן. בואו ניצור מתוכנו את המועמדות הטובות שייצגו אותנו ויהיו הקול האמיתי עבור כולנו. ואם קשה לך להאמין בעצמך: תקשיבי לכמה דיוות שיאמרו לך מי באמת שולט בעולם. גירלז!
