מונח מתעתע הוא "חופש". רבים הפילוסופים והוגי הדעות שחקרו את הנושא לעמקו. אחד המשפטים היפים ששמעתי לאחרונה היה של פרנקלין רוזוולט, לשעבר נשיא ארה"ב: "בני אדם אינם שבויים של גורלם אלא רק של דמיונם"- רצה לומר כי לפעמים המציאות נראית לנו הרבה יותר מסובכת ומורכבת ממה שהיא. אנחנו משליכים עליה את כל הדפוסים והדעות הקדומות המצויים במוחנו. וזה מה שכובל אותנו באמת.
ישראל בוערת. כל אדם ואדם בה- ללא הבדלי דת, גזע ומין, משועבדים חזק למחשבות ולדמיון ואלה נשפכים חזק אל תוך הרשתות החברתיות, ולרחובות. אם ניפרד לרגע מהפוליטיקאים שלנו, הרי שהציבור בישראל של היום נמצא בחרדה קיומית אמיתית: אי אפשר לנהוג בשלווה – כי הכביש מלא באנשים מסוכנים שנוהגים בקילומטרים גבוהים. אי אפשר לשבת במסעדה ולא לפחד ממפגעים – ואם לא מפגעים, אז אנשים שמצלמים אתכם ללא ידיעתכם ועלולים לתפוס אתכם ברגע חלש. אי אפשר לכתוב שום דבר ברשתות החברתיות מבלי לקבל תגובה ארסנית ופוגעת. אולי אפילו "שיימינג". אי אפשר להגיע לבתי חולים או מרפאות מבלי לחשוש מאלימות של אנשים מתוסכלים.
אנחנו שבויים בעולם שבו יש רק מנצחים ומפסידים. בעולם שבו לייקים שווה יוקרה. בעולם שבו כל אדם יכול לקבל במה עם מיליון עוקבים לכתוב ולומר כל מה שהוא רוצה- וזה יהיה לגיטימי כאילו הוא נבחר ציבור (בכל זאת, מיליון איש עוקבים אחריו). נדמה כי בישראל הנפיצה, כל גפרור הולך לבער פה הכל.
ראו מקרה שלמה גרוניך. אני לא אתייחס לאמירה, אבל מה שקרה ברשתות החברתיות בימים לאחר מכן-קטסטרופה! כל אמירה של כל אחד מקפיצה פה חלקים מהעם – כאילו משעמם לנו בחיים. למה שיהיה איכפת לי שמישהו מחליט לעשות רנסנס למילה "צ'חצ'חים"? מה מערער אותנו כל כך באמירה של אדם בודד? למה, למשל, לא להתמקד דווקא בנסלי ברדה שהעמידה אותו במקום ונאמה בקצרה על אחדות?
אנחנו כבר לא חופשיים. אנחנו זאבים צמאי דם שרק מחכים לפצוע הבא שיקרה בדרכנו. זה יכול להיות עיתונאי או אומן או נבחר ציבור. אנחנו מייחסים חשיבות לכל ליצן חצר תורן ומתמוגגים ממלכים מזדמנים. תרבות הפופ נכנסה לחיינו ועכשיו אנחנו שבויים של מה שטרנדי, משלהב ומקפיץ. זה לא צריך להיות ככה.
גם אני, לעיתים, נופלת בפח הזה. גם אני, לעיתים, מרשה לעצמי לרקוד לצלילי השסע והפילוג. אני באמת עושה מאמץ שלא. משתדלת לכתוב חדשות טובות. להראות את העשייה הענפה והטובה למען הכלל. משתדלת למנף הזדמנויות ולהרים לאנשים. פה ושם, גם לי מתפלקת שנאה מהיד.
אנחנו נכנסים לשבועיים הקשים המכתיבים את אופייה וריבונותה של מדינת ישראל: ימי השואה, הזיכרון והעצמאות. כל שנה אני מפחדת מהכותרת "נפטר שורד השואה האחרון". חוששת שזה יסתום את הגולל על החברה הישראלית והזכות שלנו לקיום יחד.
חופש הביטוי והדעה הפכו גם לכלא הגדול של כולנו, עם התפתחות הרשתות החברתיות. אנחנו יושבים עם הנייד ביד ומחפשים את האמירה הבאה שתכה במדינת ישראל, תרעיד את האדמה ותמוטט את כולנו בתוכה. אבל אולי אפשר גם אחרת. אפשר לפרסם קצת יותר חדשות טובות. לעקוב אחרי האנשים שממלאים את מדינת ישראל בכל טוב ולא רק ברעש טורדני. להיזכר כמה חשוב לשמור על הקיים ולומר פשוט "תודה". הו, אז נצא לחירות וגאולה.
