לפני כמה חודשים פנתה אליי יח"צנית חמודה והציעה לי לקרוא את "שנת המתנות" של יובל אברמוביץ'. רומן עם מסר, שמכיל את קונספט "הרשימה" שהביא את יובל להיות אחד המרצים המחוזרים במדינה. באחד הפרקים (קצת ספויילר, אבל זה ממש בהתחלה) הגיבורה מחליטה לעשות רשימה של "מתנות" שהיא רוצה להעניק לעצמה, אחרי שבעלה עוזב אותה. היא מתחילה לתת ממש רעיונות יפים: צניחה חופשית; חופשה במיקונוס; תזונאית צמודה; מנוי לספוטיפיי, קעקוע, סטוצים מטורפים ועוד. באמת רשימה מגניבה, אלא שאז היא קורעת את הדף לגזרים ומפזרת אותו לרצפה.
בפרק לאחר מכן, היא מכינה רשימה חדשה. ברשימה הזו, שזה בעצם המשפט הראשון של הפרק, היא מחליטה שהיא רוצה גבר. היא רוצה אהבה. מאוכזבת מהאישה שנקרתה לעיניי, המשכתי לקרוא. יתר הרשימה עסקה באיך למצוא אותו. אז סבבה, היא החליטה להירשם לאתרי היכרויות. לא רע. אבל אז נכתב "לקנות מחטב;" לקנות שמלה סקסית" ו"לעשות בוטוקס". והנה השלב שבו איבדת אותי, מר אברמוביץ', וחבל.
לא. אני לא הפמיניסטית שלא מגלחת בבית השחי ולא צובעת את השיער (ברוך השם לא צובעת את השיער כי לא צריך עדיין). אני אפילו מתאפרת מאד יפה, אבל זה בעיקר עניין של חשק. בחירה אישית שלי. אבל העובדה שכדי למצוא גבר אני צריכה להיראות כמו איזו דמות מקטלוג, ושזו הרשימה שבחר מר אברמוביץ' כשנכנס למוחה של אישה בשנת 2019, מאכזבת ממש.
לא כל גבר יכול לכתוב אישה. לא חשוב אם הוא סטרייט, גיי או משהו באמצע. בוא נשים דברים על השולחן, הם כותבים בדיוק את הנושאים שלא מעניינים אותם בנו. כשהם רוצים לתאר אישה, אז הם מכניסים לדמות את כל הברברת הזו, המיותרת הזו, שאשתו או חברה שלו או החברה הכי טובה שלו, זורקות לו כשהם נפגשים: על מצב הגבות, מצב הקמטים ואיך החזייה לוחצת.
חשיבה מהסוג הזה היא שמובילה את ירון לונדון "לפגוע" באישה במעלית בדיוק איפה שהוא חושב שהכי יכאב לה: הציצי הנפול שלה. הוא יכל גם סתם לקרוא לה "טיפשה" או לומר לה שהיא חוצפנית שבכלל העזה לגעת בו, אבל הוא בחר, כמו ילד, להחזיר לה "באותו מטבע". אגב, זה ממש לא אותו המטבע. אם היה שואל אותה אם היא בהריון זה היה בטן-תחת-בטן. טוב, גם הוא לא העיפרון הכי מחודד.
וחבל, כי הרשימה הראשונה של אותה דמות אינטליגנטית, שכותבת ספרים למחייתה, שמתארת שגירוי מוחי יותר חשוב לה מגירוי מיני, הייתה כזו מגניבה. היא באמת עסקה בה וברצונות שלה. כמעט והזדהיתי איתה. אישה שבפרידה רוצה לעשות כל מה שבן זוגה המדכא לא איפשר לה לעשות, לא כי אמר לה לא לעשות אלא עקב נוכחותו בחייה. כי לפעמים אנחנו מוותרים על דברים בשביל הזוגיות, מה לעשות (אגב, זוגיות בריאה זה לאפשר לך להיות).
לשים ברשימה "מחטב" ו"בוטוקס" זה כל כך 1980. ב2019 זה הכל סביב סקס מזדמן; נסיעות לחו"ל וחפירות בקרב חברים ומשפחה שיורדים לבן זוג שלך על החיים, כמה אפס הוא היה. דגש על סקס מזדמן. כל מה שצריך כדי לשכוח גבר זה גבר אחר שייכנס וייצא מהחיים שלך בלילה אחד. לפעמים בכמה שעות.
וזה בסדר. לא תמיד אנחנו יודעות לכתוב גבר. נכון שנדמה שגבר זה יצור חד כיווני שצריך לעבור בשרשרת החיים כשהוא מסופק- משהו בסגנון "לאכול, לאהוב, להתפלל" רק יותר חומרי, בוטה וגס, אבל גם הם עמוקים לפעמים. רוצים להתקדם. רוצים להיות נאהבים. להרגיש חשובים. וברגע שנבין שהחיים הם לא שחור או לבן, ושהצד השני הוא לא סטריאוטיפ מספרי הסוציולוגיה של 1960, אולי נתקדם צעד אחד קדימה ולא רק נדרוש שיתקדמו אלינו.
