כבר חודש לא כתבתי טור דעה. אני אתחיל מהסוף: התארסתי. שנינו היינו באגם קומו המושלם באיטליה, מזג אוויר חורפי, אך, עם זאת, רומנטי מאוד, ואני לא עיכלתי שסוף כל סוף, בגיל 37, אני אזכה להתחיל את שארית חיי עם האדם שאני אוהבת.
כמה שעות אחר כך, נתבשרנו על הפיגוע הרצחני בנוה יעקב. לבי במזרח ואנוכי במערב. "איפה הפוסט של ההצעה?" שאלו אותי חברים כשנחתנו. מי בכלל חושב על פוסטים כאלה בימינו? המדינה בוערת- 14 נרצחים בפיגועים, 4 נשים נרצחו על רקע מגדרי, הפגנות (חלק מטורללות כל כך, שזה פשוט מטורף), ריבים עם אנשים, קולגות – כל זה בחודש אחד- ואני אמורה לתאם חתונה ולקבוע תאריך. סף חרדה אחר לגמרי (בעיקר לנערה טראומתית של שנות ה-90 וה-2000 המוקדמות).
האמת היא שאני בבלאגן. במחשב ובנייד שלי מצויים אלפי מסמכים בתפזורת שדורשים את תשומת לבי. הבית שלי לא מסודר כמו שהייתי רוצה (אני כבר שוקלת להזמין מארגנת לבית, כמו אלה מהטיקטוק). אני לא מצליחה לנהל את הזמנים כמו שצריך. וגם האימונים שלי לא יציבים כמו מלפני הנסיעה לאיטליה.
אני עוברת מאולפן לאולפן, מנסה להביא קצת מעצמי לכאוס המדיני, אבל בבית ערימת כלים מחכה, או בית שלא נשטף שבועיים. למי יש זמן?
המדינה, בדיוק כמוני, נואשת למבוגר אחראי. למעין "פיקסר" כזה, שיבוא ויעשה בה סדר. מישהו שישחרר אותה (ואותי) מהתקיעות המחשבתית, מדפוסים שמנהלים אותה, מסף חרדה שמלובה על ידי גורמים חיצוניים ומהחלטות לא רציונאליות, שמובילות לבכי ונהי. אני בוכה על המדינה כשאני בוכה עליי.
אמש ביקש חה"כ בני גנץ מראש הממשלה ויו"ר הכנסת לסגור את הכנסת ולהיכנס לסבב שיחות הידברות על המצב. ואני אומרת, אם אפשר ליום אחד גם לכבות את הרשתות החברתיות. שנסתום לכמה דקות. השיח הפך לבלתי אפשרי. אנחנו אומרים מילה ואז בא מישהו ושואל "איפה הייתם אז, כש..?". אנחנו מנסים לחבק, להרגיע, להסביר ויבוא מישהו ויגיד "הלכה המדינה".
אלפי שירים נכתבו במדינה בתקופות שונות, וכולם רלבנטיים להיום. "משיח", "שירת הסטיקר", "איזו מדינה", "בתוך נייר עיתון". ובעוד חודשיים אנחנו בסך הכל מציינים 75 שנים לקיומנו. העם היחיד ביקום, שמציין 75 שנים להקמת המדינה שלו, ועוד כ-5,700 שנים לקיומו כעם. עם חוקים והכל.
כמה דם נשפך על המדינה הזו. כמה חלוצים וחלוצות פצעו את גופם למען המדינה הזו. כמה חזון היה למדינה הזו. מדינה שמוזכרת בכל סרט שני בהוליווד. שמעניינת את הסינים, הרוסים והאמריקאים, לפעמים יותר מצרפת או גרמניה. מדינה שחצתה את גבולותיה במוסיקה, בתרבות, במדע, היי טק ואפילו באומנויות הלחימה.
אבל אנחנו עיוורים עם אלצהיימר. פלא שיש לנו 400 ימי צום וזיכרון? העם שכח, אז בא מישהו והזכיר לו. אבל האם אנחנו באמת זקוקים לאסונות טרגיים בשביל לזכור כמה נפלאה המדינה? האם אנחנו באמת זקוקים לאויב משותף כדי להתלכד יחד, האחד למען רעהו?
כבר שנים שכולם אומרים פה שצריך לסגור את המדינה, לפרק ולהרכיב מחדש. עכשיו, שהגיעה ממשלה שרוצה- הלכה למעשה- לעשות את זה, שורפים את הכל. זה כמו שאני יושבת עם הפסיכותרפיסטית שלי, ואני בוכה לה על שהגשמתי את כל החלומות שלי- העומס בעסק, ההכנות לחתונה המלחיצות. כאילו שאם אני אשחרר מהמחשבות השליליות- יקרה משהו רע.
אם אני ראש הממשלה היום, מכנסת את השר לביטחון לאומי, שר החינוך, מ"מ שר הבריאות ושר האוצר, ודואגת לתגבור ותגמול מורים ושוטרים, לצד אנשי טיפול. המדינה שלנו חייבת טיפול. קופות החולים צריכות כוח אדם להעניק טיפול ותמיכה לכ-9.3 מיליון תושבים שחיים פה- ללא קשר למעמד, מגדר, עדה, אזור מגורים או גיל.
אם הקורונה שיבשה את חייהם של כ-8 מיליארד אנשים בעולם, אזי שבמדינת ישראל הקטנה, 5 מערכות בחירות, מצב בטחוני רעוע והקורונה, שיבשו את כולנו סופית. יש דברים שלא מספיקה להם מסכה וחיסון. אם בעבר הערכתי כי יש בקושי 10,000 איש במדינה שאיכפת להם ממה שקורה בחדשות, הרי שהיום אני מבינה שהמצב השתלט על כולנו. זה לא קשור רק לכמות המפגינים, או השובתים, או מצייצי הציוצים. זה קשור ליחס אחד כלפי השני במכולת, בכביש, בקופת החולים, בפייסבוק, בין שכנים וכלפי הרשויות. איבדנו אמון אחד בשני, ובמדינה, כי קרו לנו כל כך הרבה דברים רעים בחיים.
חזרה לכסא הפסיכותרפיסטית. "את מפחדת מהצלחה", היא קבעה ואני הסכמתי. בכל פעם שהצלחתי, איבדתי משהו- פעם זה אדם, פעם את עצמי ופעם שליטה. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורי חרדות, כי אנחנו מפחדים לאבד שליטה. כי שינוי הוא דבר מפחיד. כי כבר שנים אנחנו בחוסר וודאות וחוסר יציבות מוחלטים. כי בכל פעם שמשהו הצליח, התרחשה רעידת אדמה.
אבל כדי שמשהו יעבוד כמו שצריך, צריך לפרק ולהרכיב מחדש. צריך לבנות יסודות. כמו הטיפ של אמא שלי לנקיונות פסח "כל יום תסדרי משהו אחר, תבני סדרי עדיפויות והכי חשוב, אל תשתגעי". אז אני מעניקה לכם מעט מהתובנות של אמא שלי: מדינת ישראל, כל יום תסדרי משהו אחר, תבני סדרי עדיפויות והכי חשוב: אל תשתגעי.
